מחוברים 24/7: האם אפשר עדיין לדבר על איזון בית-עבודה?

את המחשב הנייד הראשון שלי קיבלתי לפני יותר משני עשורים, כשנולד בני הבכור. הארגון רצה להקל עליי, שלא אצטרך להישאר עד שעות מאוחרות במשרד ואוכל לעבוד מהבית. הניידות אפשרה אז לנהל טוב יותר את אתגרי השילוב בית-עבודה, אבל מהר מאוד למדנו להכיר גם את צדה האחר, את ביטול את הגבולות בין עבודה לבית.

במקום לקרוא עיתון או לראות טלוויזיה בדקנו מיילים גם בעשר בלילה, וזה עוד לפני שנכנסו לחיינו האינטרנט האלחוטי והנייד החכם. במוצ"ש שעבר ניגשתי לנייד ומצאתי קבוצת דיון עם עשרות הודעות, שחלקן פנו אליי ישירות. הסברתי שאני נותנת לנייד לנוח בסוף השבוע, מטעמי שפיות.

את האמירה "ממחובר כל הזמן למנותק מדי פעם" שמעתי לראשונה בהרצאה של האנתרופולוגית ג'נבייב בל. היא טענה שהדברים המשמעותיים ביותר עבורנו, בני האדם, משתנים לאט, אם בכלל, וביניהם גם הצורך בזמני שעמום, שבהם המוח נח ומאפשר התבוננות. זוכרים שכילדים יצאנו לרחובות או לשדות והשיטוט איפשר דמיון ויצירה? אנחנו עדיין זקוקים לשיטוט הזה, אבל הטכנולוגיה אינה משתפת פעולה עם הצורך הזה. החיבור 24/7 לרשת, המאפשר חיבור גם לעבודה בכל זמן ובכל מקום, מעלה את השאלה איך אפשר בכל זאת לאזן בין בית לעבודה.

מחקר בחסות WorldatWork, עמותת משאבי אנוש העוסקת בשכר, הטבות ותנאי עבודה, מציג את הדילמה: מצד אחד עובדים מעוניינים שתהיה להם היכולת להתחבר מכל מקום, שכן זה מקל עליהם את ניהול הזמן שלהם, ומצד אחר הם מדווחים שהם עובדים שעות רבות יותר ביממה בעקבות זאת. כשהתבקשתי לשוחח עם חברי הנהלת ארגון גדול על איזון בית-עבודה, ניצלתי את ההזדמנות לבדוק אם בעולם של היום יש לנו בכלל סיכוי להתנתק מהעבודה?

לא מבינים את ההשלכות
ראשית, בואו נחשוב על הצירוף "איזון בית-עבודה". על איזה איזון מדובר? אין ומעולם לא היה איזון. במקרה הטוב יש ניהול איזונים, בדרך כלל ניהול אתגרים. אני מעדיפה לדבר על שילוב בית-עבודה, או כמו שהגדיר זאת בלוגר ברשת: "שיווי המשקל לא עובד. אני לא רוצה לבחור, אני רוצה חיים משולבים".

פעם הייתה השיחה על אתגרי השילוב בית-עבודה מגדרית בעיקרה, אבל מחקר אמריקאי על השינויים בכוח העבודה מעיד על המגמה החדשה: גם גברים לא מעוניינים בקריירה ששמה את צורכי המשפחה במקום שני רחוק. המחקר מצא שגברים מדווחים היום יותר מנשים על אתגרי בית-עבודה. בין 1977 ל-2008, חל שינוי קטן בשיעור האמהות לילדים מתחת לגיל 18 המדווחות על קושי בתיאום בית-עבודה, אבל אצל גברים, המעבר למשפחות עם שתי קריירות העלה את מספר המדווחים על קושי מ-35% ל-60%.

האתגר, כאמור, הוא לאזן בין יתרונות החיבור האינסופי לבין חסרונותיו. לפי מחקר שנעשה באוניברסיטת שיקגו החיבור המתמיד שלנו לרשתות החברתיות דומה להתמכרות לסיגריות ולאלכוהול, ואיננו מתאמצים להימנע ממנו משום שאנחנו לא תופסים את השלכותיו ולא מבינים כמה זה עולה לנו. אבל בשנים האחרונות אנחנו רואים ניסיונות של ארגונים ומחוקקים להתמודד עם הנושא הזה.

למשל, יצרנית הרכב פולקסווגן ניסתה לפני כמה שנים להפסיק את הזרמת המיילים למכשירים הניידים אחרי שעות העבודה בגרמניה. יצרנית הרכב פרארי הכניסה ב-2013 נוהל שהורה למיילים בחברה לא לכלול יותר משלושה נמענים, כדי להגביל את כמות המיילים בארגון. כותרות בכמה מדינות אירופה אף הציעו חקיקה להגבלת תנועת המיילים אחרי שעות העבודה. עם זאת, נכון לעכשיו, נראה שהטכנולוגיה לא תעצור והקווים שהיטשטשו בין עבודה לפנאי לא יחזרו לחדותם, ולכן ניהול הזמן הזה מוטל עלינו ועלינו בלבד.

לדברי נתן זלדס, טכנולוג בכיר העוסק זה שנים במה שהוא מגדיר "עומס מיילים", אנחנו מבזבזים כ-20% מזמננו בטיפול במיילים לא חשובים ושאר הפרעות בעבודה - זה מקביל ליום עבודה בשבוע! זו לא גזירת גורל. זלדס מציע בין השאר להגדיר שעות מסוימות לקריאת מיילים ולא להשתמש בתיבת הדואר הנכנס בתור To Do List. אחד הדברים שלמדתי ממנו הוא לא לעשות reply all ולחשוב מי באמת צריך להיות ברשימת התפוצה.

לשבדים, אגב, יש מילה לתרבות ניהולית מאוזנת - Lagom, "במידה המספיקה" בתרגום חופשי. מדובר בתרבות השואפת לשיווי משקל בין צורכי הקבוצה לאלה של הפרט, וזה כולל הגדרת שבוע עבודה של 40 או 50 שעות ולסמוך על העובדים שיידעו לנהל סדרי עדיפויות.

בסופו של יום אנחנו מנהלים את הזמן שלנו. למדו להגיד "לא" למה שאינו חשוב או למה שניתן להאציל לאחרים (גם בבית, אגב) וזכרו שבכל פעם שאנחנו בודקים מיילים בנייד זו בחירה שלנו. לא כל מייל מחייב מענה מיידי ואנחנו לא חייבים לעבוד בערב או בסופשבוע. אנחנו בוחרים לעשות זאת, ואולי זה בסדר, אבל כדאי לוודא שזו אכן בחירה שלנו. אם אתם תעריכו את הזמן הפנוי, גם הסביבה שלכם תלמד לכבד אותו.

הדורות המצטרפים היום לשוק העבודה מסתכלים אחרת לגמרי על הנושא. הם אינם מקבלים את ההפרדה בין עבודה לפנאי. בפוסט מאיר עיניים שכותרתו Twentysomething: Why I don't want work/life balance, משקף הכותב, בן דור ה-Y, את התפיסה הרווחת היום אצלו ואצל עמיתיו: הצלחה מוגדרת במונחים של "גם" ולא "או". "הרעיון שצריך להפריד בין עבודה וחיים מרמז שהקריירה שלנו, שלוקחת את רוב שעות היממה, היא משהו שאנחנו צריכים פשוט לסבול כדי להגיע הביתה וליהנות מיתרת הזמן, שבו אנו עושים מה שאנחנו באמת אוהבים. זו דרך נוראית לחיות".תחשבו על זה. מעבר לשאלה איך אנחנו מנהלים את הזמן שלנו בין עבודה לבית, רצוי שנוודא קודם כול שאנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים.

הכותבת נירית כהן, היא דירקטור משאבי אנוש באינטל מרחב אירופה ובעלת הבלוג "על עבודה וקריירה באמצע החיים", www.niritcohen.com

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!