ריבלין מסכם שנה: דרעי וישי, גפני ואייכלר

שנת הניצחון והתסכול - האריה ששב מהכפור: אריה דרעי
שבוע לפני התקדש ליל ראש השנה הבעל"ט הופיע שר הכלכלה אריה דרעי בוועדת הכספים ובפיו דברי קינה, הגה ונהי, משל עומדות היו רגליו בערב תשעה באב ולא בפרוס השנה החדשה. מי שמכיר את שיחו ושיגו של דרעי יודע שהוא מפגין רגשות של כאב רק כשזה עוזר לו במערכת בחירות או כשהגיעו מים עד נפש. מאחר ובחירות עדיין אין, והמים במערכת הקואליציונית הרופסת לא עוברים את קו הברכיים, דומה שהיה זה סוג של פליטת פה לא מתוכננת. דרעי שמע את גפני מקונן על כך שלא דיווחו לו על התוכנית להפחית את המע"מ וכי שמע על כך מהתקשורת, והצטרף אף הוא למחאה. אני נפגע וכעוס, כך שר הכלכלה.

גפני פתח במחאה, אבל במחאה של דרעי היה הרבה יותר. ההחלטה של נתניהו וכחלון - בסדר הזה בדווקא - להוריד את המע"מ באחוז אחד הייתה מתנת חג של הצמד לאזרחי ישראל לקראת החגים. יום לאחר מכן הרגיש כחלון שמעבר למתנה המשותפת הוא עדיין חייב משהו קטן משלו לבוחרים והוריד בעשרות אחוזים את המיסוי על אלכוהול ושתיה חריפה. וישתו ענווים וישכרו.

שתי המתנות היו שתי סטירות מצלצלות בלחייו של יו"ר ש"ס. זה שלא שיתפו אותו בשני מהלכים כלכליים רבי משמעות - והוא הרי רשמית שר הכלכלה - מילא. דרעי מספיק זמן בחיים הפוליטיים כדי להבין שלראש ממשלה ושר אוצר יש פריווילגיות לחלק מתנות בלי לחלוק קרדיט עם אף אחד. הקטע הקשה מבחינתו הוא הפגיעה בתדמית שלו בפני ציבור הבוחרים. רק לפני חודש ניאות דרעי לוותר על מימוש הסעיף בהסכם הקואליציוני שלו הדורש את ביטול המע"מ על מוצרי מזון בסיסיים. היה זה סעיף הדגל במצע הבחירות של ש"ס. כמו חוק הגיוס של יהדות התורה.

דרעי נאלץ לוותר על הסעיף ולהמיר אותו בהבטחה מעורפלת להנחות למעוטי יכולת בתחבורה הציבורית (הבטחה שאף היה תופר, במאה אחוז) לאחר שהאוצר והעיתונות הכלכלית המגויסת לכל נושא אנטי חברתי הסבירו לו את עובדות החיים. ראשית, שעלות הסעיף היא שלושה וחצי מיליארד שקלים שחסרים בקופה. שנית, שמרבית ההוזלה כתוצאה מהפחתת המע"מ תגיע לידיהם של אלו שאינם זקוקים לכך: מסעדות, מלונות ובתי הקפה של בלייני תל אביב.

ופתאום מתברר שיש עודפי כסף בתקציב (אגב: היכן היה סגן השר מטעם ש"ס במשרד האוצר יצחק כהן. האם הוא לא ידע שיש עלייה ניכרת בגביית המיסים, והדיבורים שאין כסף הם בלוף? אם לא ידע, חבל על הזמן שהוא במשרד. אם ידע ולא אמר - זה חמור הרבה יותר). עלות ההפחתה של המע"מ באחוז שלם לכל המוצרים היא כארבעה מיליארד שקל. קצת הרבה יותר מביטול המע"מ באופן מוחלט למוצרי היסוד. אז שקר אחד כבר נחשף.

השקר השני הוא בייעוד הכסף. כאשר היה מדובר בביטול המע"מ למוצרי היסוד ידעו באוצר להוכיח שרוב מוצרי היסוד נצרכים על ידי עסקים ומלונות. ומי נהנה עכשיו מהורדת המע"מ באחוז שלם לכל המוצרים? בעיקר העשירים. הורדת אחוז על רכישת מכונית יוקרה היא אלפי שקלים ועל רכישת דירות יוקרה היא יכולה להגיע למאה אלף ש"ח. כללו של דבר: ככל שהמוצר יקר יותר - הפחתה של אחוז אחד שווה הרבה יותר.

ועכשיו לך ותספר לשקופים שבגלל חשש שההוזלה תלך לעשירים לא הורידו להם שמונה עשר אחוז מהלחם, החלב והגבינה שהם קונים לילדים בכל בוקר במכולת. שיתנחמו המסכנים בהפחתת עשרות האחוזים ממחיר השתייה החריפה, שלפי האגדות האורבניות נצרכות בעיקר על ידי מעוטי הכנסה ומרי נפש. בתכל'ס, כל ביקור ביקב בוטיק או חנות ייעודית ליין יגלה מי שם אלפי שקלים על שתיה חריפה: משכבות הביניים ומעלה. צחוק הגורל. לפיד שדאג לשכבות הביניים העלה את המס על היינות בעשרות אחוזים. נתניהו וכחלון ה"חברתי" הורידו אותו בחזרה.

ההופעה הנרגזת של דרעי בועדת הכספים ביטאה את התסכול האמור אבל עוד קודם לכן לא חסרו סימנים שדרעי יושב בממשלה הנוכחית כמי שכפאו שד. יו"ר מפלגה שדעתו נוחה מהקואליציה וראש הממשלה לא היה ממרר את חייו כפי שדרעי יורד לחייו של נתניהו בנושא מתווה הגז. כל התירוצים המנומקים לקושיה הגדולה - מדוע אפשר להצביע בכנסת בעד מתווה הגז אך להתנגד להעברת הסמכויות לעקיפת הממונה על ההגבלים לממשלה - הם הבל ורעות רוח. אם דרעי היה מקבל בממשלה הנוכחית את מה שהוא רוצה די היה בכך שהכנסת תאשר ברוב את המתווה ובזאת הסיפור היה נגמר.

דרעי מרוצה ושמח בחלקו לא היה מגיע גם לזה. כבר בישיבת הממשלה שאישרה את המתווה הוא היה מקבל עליו את הדין וחותם בלי להניד עפעף. במקרה הגרוע ביותר הוא היה מעביר לראש הממשלה את סמכויות החתימה ואף אחד לא היה בא אליו בטענות. כל ההתחכמות הזאת של דרישה לרוב בכנסת להפקעת הסמכויות היא עוד דרך של יו"ר ש"ס לייסר את נתניהו שבע על חטאותיו. ודרעי יודע לייסר.

שורש התסכול של דרעי נובע בכך שהוא קם כל בוקר והולך למשרד שממש לא מעניין אותו. מה יש לשר חרדי פעיל ונמרץ שרוצה להוביל מהלכים לטובת ציבור הבוחרים שלו, לחפש במשרד אנמי ויבשושי כל כך. לשרים דוגמת אולמרט ושרון שבנו קריירות על קידום אינטרסים של טייקונים - המשרד הזה היה מקפצה מצוינת להמשך הדרך. לשר אחר שגמר את היומית שלו בפגישות הבוקר עם ההנהגה הרוחנית - המשרד היה מקום מרגוע ונופש להעביר את יתרת היום. אבל מה יש לאחד כמו דרעי לעשות שם? שלוש שעות לוקח לנהל את המשרד, עוד ארבע שעות לסיורים ברחבי הארץ, ועוד יום אחד בשבוע עבור הנגב והגליל. לכל אחד מראשי המפלגות האחרות בממשלה יש הרבה יותר מה לעשות. בנט מנהל את החינוך, כחלון מנהל את המדינה, וליצמן חוגג בבריאות. לדרעי נותר לחלק תארים לתעשיינים מצטיינים.

המחלקה היחידה במשרד שיכולה לעזור לבוחרי ש"ס היא זו האחראית על מעונות היום. ואכן שם נעשו כמה דברים ובראשם ביטול האפליה לנשות האברכים. אומרים שיש שם עוד תוכניות מעניינות לטובת הנשים העובדות. אבל מה זה בשביל אדם שבגיל 28 ניהל את המשרד החזק ביותר בממשלה אחרי הביטחון והאוצר ומאות ראשי רשויות רקדו לפניו קדצ'קה? כלום. ממש כלום. אם לפחות היו מאפשרים לו להלחם במונופולים ולהוריד מחירים, מילא.

ואם כבר יש מה לעשות במשרד הזה הוא מהסוג שעדיף היה שלא יבוא כלל לעולם. באחת מקומות המשרד ברחוב בנק ישראל 5 שוכנת מחלקה קטנה האחראית, בין היתר, על מתן היתרים לעבודה בשבת. לכל שר דתי או חרדי יש אי נחת מהמחלקה הזאת, אך מאחר והדברים מעוגנים פחות או יותר בחוק - המחלקה עובדת מעצמה ולא זקוקה לחתימות מחודשות של השר הממונה.

רצה הגורל המר ודווקא אצל דרעי נשבה איזו רוח רעה אצל שופטת בית דין לעבודה בתל אביב שהחליטה לטפל בנושא משחקי ספורט בשבת. לרגל עניין כלשהו שעלה בפניה בתביעה של בועט כדור נגד נותני לחמו לשעבר ציינה השופטת שמשחק ספורט איננו שעשוע בידור או בית עינוגים, ועל אחת כמה וכמה שאינו שירות חיוני כמו חשמל ומים, ולפיכך הוא צריך להתווסף לרשימת מקבלי ההיתרים לעבודה בשבת של משרד הכלכלה. כלום ידעה השופטת שהמשרד נמצא כעת ביד חרדית שאין סיכוי שתחתום על היתר כזה? אתמהה.

וכשהולך רע, אז עד הסוף. משום מה החליטו ראשי ההתאחדות לכדורגל שלא לערער על הפסיקה בפני ערכאה גבוהה יותר ולטעון שבסך הכול מדובר בעינוגים ולא בעבודה. ממשיכי דרכו של השופט ויתקון שפרץ בשעתו את הגדר והתיר לרשות השידור לשדר בשבת היו מוצאים פתרון גם לזה. אפס כי ראשי ההתאחדות החליטו להיות מן המחמירים ולא לחפש פתרונות משפטיים. הם רוצים לקבל היתר לכתחילה שבלכתחילה לשחק בשבת ודורשים מדרעי לחתום להם על ההיתר. אם לאו, הרי הם עומדים ומאיימים להשבית את כל המשחקים בשבת רח"ל, והתקשורת משתוללת: שבעים שנה משחקים כאן בשבת ופתאום בא שר חרדי ופורץ את גדרי הסטטוס קוו.

עכשיו לך תסביר להם שאם דרעי היה יכול שמישהו אחר יחתום במקומו הוא היה עושה זאת בשמחה. אבל שום שר וגם לא ראש הממשלה מתנדבים לקחת ממנו את הסמכויות לכך, והוא תקוע בבוץ הזה שרק מחמיר אצלו את התחושה שהוא נמצא במשרד שהוא הכי לא היה צריך להיות.

שורש כל הצרות הוא כמובן סדרי העדיפויות של נתניהו בחלוקת התיקים בממשלה. נתניהו שם את ש"ס בדרגת העדיפות האחרונה. כשנענה לכל הדרישות של כחלון ורוקן את משרד הפנים מכל תוכן הוא לא חשב לרגע שהוא פוגע בתיק שבדרך כלל מגיע לש"ס. כשנכנע לישראל כץ והשאיר בידו את תיק התחבורה וכשהעניק לבית היהודי את החינוך והמשפטים, מה שנותר לו עבור ש"ס זה כלכלה פלוס השטות הזאת שנקראת נגב וגליל יחד עם משרד הדתות.

באופן פרופורציונלי, אפילו יהדות התורה עם ששת המנדטים שלה קיבלה הרבה יותר. ועדת כספים לבד 'שווה' את הכלכלה והדתות ביחד. תוסיפו לזה את תיק הבריאות שהפך לעוצמתי בידיו של ליצמן והנה לך מפלגה בת שבעה מנדטים ויו"ר שניצח במערכת בחירות קשה שנותרה עם פירורים שאינם לפי כוחה. אז פלא למה דרעי ממרר את חייו של נתניהו היכן שהוא רק יכול?

נתניהו מתפוצץ, אך כרגע אין לאל ידיו לעשות מאומה. אם אורן חזן אחד יכול לקום בוקר אחד ולהחליט שאין קואליציה, אז על אחת כמה וכמה מפלגה בת שבעה מנדטים. קשה לדעת מה ילד יום, אבל אם כפי שליברמן צופה -, הבחירות ייערכו במהלך השנה הנוכחית, סביר להניח שנראה את אלי ישי רץ שוב לכנסת עם רוח גבית של ראש הממשלה וביטאונו ישראל היום. כבר בבחירות שעברו הוא עזר לו, אך לא מספיק. אם היחסים בין נתניהו ודרעי ימשיכו להיות רעים - הראשון ינסה לסגור את החשבון בבחירות הבאות.

הפסיד ונשאר בבית: אלי ישי
כמו כל דבר בחיים, גם הרגשה טובה ורעה נמדדות תמיד באופן יחסי. דרעי יכול להרגיש מקופח לעומת עמיתיו לקואליציה שיצאו בשלל רב יותר אבל באופן אבסולוטי למה שעבר עליו במהלך השנה היוצאת הוא צריך לפתוח כל יום באמירת נשמת כל חי. בלהט האירועים התוכפים כל יום ולפעמים כל שעה, קל לשכוח שרק לפני מספר לא רב של חודשים השאלה שהטרידה את הפרשנים הפוליטיים הייתה כיצד לנסח את פרק הסיום בעלילותיו רבות השנים של דרעי. האם לכתוב אותו באופן מוחלט כסוף הדרך, או להיזהר ולתת סיכוי שהוא עוד יחזור. הרוב בחרו בדרך השנייה. וצדקו.

אף אחד, כולל דרעי עצמו, לא ידע איך הוא יוצא מהקבר של פרסום הקלטת של דברי מרן הגר"ע יוסף נגדו. הקלטת הייתה אמורה להיות שובר השוויון ומכת המחץ נגד ש"ס בראשותו של דרעי, והימצאותה הייתה אחד השיקולים המרכזיים בהקמתה של תנועת יחד. כותב השורות פרסם בשעתו כי ישי התלבט האם לקבל את ההצעה של מקום שני פלוס שר בכיר עם ערבויות חתומות של מועצת החכמים. (לו היה מקבל את ההצעה, הוא היה שולט היום בסיעה יחד עם מקורביו שנותרו ברשימה). מה שהכריע את הכף הייתה ישיבה בביתו של דמות תורנית ידועה בבני ברק שהאזינה לקלטת ופסקה: אפשר ללכת לבחירות. עם זה נלך וגם ננצח. גם שותפיו של ישי ידעו על הקלטת ובנו על כך שפרסומה יביא לרשימת הכלאיים הימנית- חרדית- ספרדית שלושה מנדטים לפחות משורות ש"ס ההיסטורית.

יום לאחר פרסום הקלטת פורסם סקר המעניק לש"ס בין ארבעה לחמשה מנדטים. במערכת הפוליטית העריכו כי הנזק גדול עוד יותר והסקרים שנערכו מיידית לא חשבו את האפקט המצטבר. כלומר: הירידה אמורה להיות חריפה הרבה יותר. כשאחוז החסימה הוא ארבעה מנדטים, המשמעות הייתה אופציה ממשית לחיסולה של ש"ס.

וכאן הראה דרעי שהוא עשוי מסוג של פלדה שרק מהסגסוגת שלה אפשר לייצר ארבעה כמו קודמו לתפקיד. בתוך שבעה עשר יום הוא הצליח להפוך את הקערה על פיה ולחזור למרוץ כאילו לא עמד בפני חיסול. הצעד הראשון, התפטרות מראשות ש"ס,. יתכן שלא היה חלק מהתוכנית אלא פועל יוצא של כאב אמיתי, אבל מהר מאוד הבין המתפטר את הפוטנציאל העצום של המהלך. ההתפטרות הכתה בהלם את עולם התורה הספרדי, שהבין שאם הוא לא רוצה להיות תחת הנהגה ימנית קיצונית זרה הוא חייב להחזיר את דרעי לתמונה כי אין מישהו אחר שיכול להנהיג את המפלגה.

מנקודה זו החזיר דרעי לעצמו את השליטה במהלך העניינים. לכל הרבנים שפקדו את מעונו - לאחר שחזר מהתבודדות אי שם בהרי הגליל - הוא הבהיר שאם הוא חוזר זה בתנאים שלו, והראשון שבהם שהוא קובע את הרשימה. קודם לכן כל רב ספרדי שדרעי שיחר את פניו דרש ייצוג בכנסת ואלף ואחד תנאים אחרים. כעת, הבהיר דרעי, אם אני חוזר - אני קובע. דרישה נוספת שלו הייתה שכבוד הרבנים ירדו מהגדר ויודיעו היכן הם מתייצבים. בצד של הגר"מ מאזוז ראש ישיבת כסא רחמים, או בצד של מועצת החכמים. בזה אחר זה ירדו הרבנים מהגדר והתייצבו לצידה של ש"ס. יצוין כי בסופו של התהליך שהחל בצעד זה נותרו ל'יחד' ארבעה עד חמשה רבנים בלבד. כל היתר הצהירו החלטית במי הם תומכים.

ההתפטרות הכניסה לרחוב הספרדי את האדרנלין שהיה חסר לו במערכת הבחירות. אז נכון שההפגנות היו לא ממש ספונטניות, והן תוכננו עד הפרט האחרון על ידי דרעי ממקום מסתורו. המארגנים קיבלו הנחיות על בסיס שעתי. אבל עצם קיומו של האוהל ברחוב הקבלן הצליח להדליק את הרוחות ולהזכיר לקהל הש"סי שהסיפור זה לא אלי ישי או אריה דרעי, אלא ש"ס או מפלגת ימין קיצונית הנושאת לשווא את שמו של מרן. מאותו רגע בו החלו הפגנות התמיכה - כפות המאזניים החלו לנוע בכיוון ההפוך. במבט לאחור יש היום יותר ויותר הוכחות שפרסום הקלטת וכל מה שבא בעקבותיה פעל לבסוף נגד 'יחד' יותר מכל דבר אחר, בבחינת בור כרה ויחפרהו וגו'.

תרגיל נוסף של דרעי קדם לפרשת ההתפטרות אך היה לו משקל לא פחות מכריע בהצלחתה של ש"ס מול כישלונה של יחד. היה זה הצעד המפתיע של תמיכה במועמדותו של הגרש"מ עמאר בבחירות לרבנות ירושלים שנערכו בראשית תשע"ד. רבים וטובים בש"ס לא הבינו את פשר התמיכה המוזרה. הגרש"מ עמאר היה מזוהה עם אלי ישי כמעט כמו הגר"מ מאזוז. הוא גם הוביל את הניסיון הכושל למנות לרב ראשי לישראל את הגר"מ בוארון נגד הגר"י יוסף הבן של. מערכת יחסים גרועה יותר לא ניתן היה להעלות על הדעת.

דרעי הלך נגד הזרם והדעה המקובלת והוכיח שהוא יודע לקרוא מפה לטווח ארוך. התמיכה בגרש"מ עמאר עלתה לו במחיר יקר שאת חלקו הוא משלם עד עצם היום הזה. על התפקיד רצו להתמודד שני אישים היקרים לו: אחיו, הרה"ג יהודה דרעי וידיד נפשו וחבר מועצת החכמים הגר"ד יוסף. דרעי התעקש לתמוך אך ורק בגרש"מ עמאר חרף התקררות היחסים עם השניים מתוך ידיעה ברורה שזה בדיוק מה שש"ס בראשותו צריכה: מינוי של הגרש"מ עמאר לתפקיד רבני ממלכתי שימנע ממנו מעורבות כלשהי במערכת הבחירות.

תוצאות הבחירות מלמדות שזו הייתה כנראה ההחלטה החכמה ביותר שלו מאז שחזר לראשות ש"ס. אם הגרש"מ עמאר לא היה נבחר לרבה של ירושלים, המקום הטבעי שלו היה בראשות מועצת החכמים של תנועת יחד, וכבר היו דיבורים בנושא קודם לכן. הצבתו של הגרש"מ עמאר האהוד בציבור הספרדי בישראל בראשות ההנהגה הרוחנית של 'יחד' הייתה מעניקה לה לא רק את אחד עשר אלף הקולות שהיו חסרים לה לעבור את אחוז החסימה אלא עשרות אלפי קולות שהיו מעניקים לה את המנדט החמישי ואולי גם את השישי. ש"ס במקרה זה הייתה מגרדת בקושי את החמישי.

אלמלי הצעד המבריק של דרעי היו היום שתי מפלגות ספרדיות עם מספר מנדטים זהה שאחת מהן הייתה הופכת למפלגת לווין של נתניהו על חשבון האינטרסים של כלל הציבור החרדי. דרעי עצמו היה מודח מראשות ש"ס עשר דקות לאחר פרסום תוצאות הבחירות, כאשר מקורבי ישי שבתוך ש"ס היו חוצים מיד את הקווים.

אחרי מערכת ההחלטות המבריקות נפתחה מערכת הסברה אנמית למדי. דרעי התמקד בקמפיין השקופים, שזכה לציונים קריאטיביים רבים. בשטח התוצאות היו מעורפלות. הקמפיין הביא תמיכה של חוגים אינטלקטואליים מזרחיים אבל בשטח לא נראו המונים העתידים לנהור אל הקלפי. שלושה שבועות לפני הבחירות שינה דרעי כיוון והחל להתמקד בקהל היעד האמיתי שנותר לש"ס: ספרדים דתיים וחרדיים. בעיקר חרדים.

תוצאות הבחירות היו לא שמחה גדולה אך גם לא בכי סוחף. שבעה מנדטים הספיקו לדרעי כדי לצוף מעל המים הסוערים. עוד מנדט זה היה ניצחון. פחות מנדט זה היה כשלון מוחץ. בכל מקרה, את ההישג של מחיקת המפלגה המתחרה אף אחד לא יכול לקחת מדרעי. בלעדיו היא הייתה קמה אף קמה ומחוללת נזקים שלא יתוארו.

הפחיד את השמאל: בנימין נתניהו
דרעי יוכל להתנחם בכך שמצבו של בעל דבבו, בנימין נתניהו, לא טוב בהרבה. כמו דרעי, גם נתניהו לקח על כתפיו את מערכת הבחירות של מפלגתו וניצח. ארבעה ימים לפני הבחירות הכינו הספדנים את דברי ההספד והקברנים הפוליטיים את התכריכים לליכוד בראשותו של נתניהו השלישי. במצב נתון זה זרק נתניהו לפח את כל העצות של היועצים והקמפיינרים היקרים ופעל לפי האינסטינקטים הפוליטיים האישיים שלו.

נזיר הראיונות הידוע (רק השבוע הוא ביטל את כל הראיונות לחג והסתפק בסרטון תדמית אישי שהיה גורם לקים ג'ונג איל מצפון קוריאה להסמיק במבוכה) פשט על כל תחנת שידור וכל ביטאון מודפס בישראל וליבה את יצרי הפחד של בוחרי הימין. השמאל והערבים עומדים לנצח; אם בוז'י יקבל את הרוב, הנשיא ריבלין ייתן לו את המנדט להרכיב את הממשלה; הרצוג יסכים לנסיגות נוספות מהשטחים ולא יהיה מי שיילחם כמו שצריך באיום האיראני.

את ההצלחה של המהלך הזה ילמדו בבתי הספר לפוליטיקה. הלקח המרכזי הוא שמעבר לכל המסרים המתוחכמים, מה שמדבר אל האנשים זה תחושת השבטיות והפחדים הקמאיים העמוקים. הקמפיין האישי של ביבי חיסל את כל מפלגות הימין, במיוחד את ליברמן והבית היהודי, והנחיל לליכוד את המנדט השלושים שלא הותיר ספק מי באמת ניצח את הבחירות.

באופן מוזר למדי, תחושת האני ואפסי עוד שאפפה את נתניהו ממוצאי הבחירות עדיין שורה עליו עד עצם היום הזה, וממש לא ברור למה. יומיים לפני תום המועד האחרון להקים ממשלה החזיר לו אביגדור ליברמן המובס מכה שבעתיים כאשר סירב להצטרף והותיר אותו עם ממשלת מיעוט של שישים ואחד מנדטים מקרטעת וצולעת. ממשלה שכל מורד מזדמן או ח"כ שהגיע במקרה לכנסת עם שובל של טינופת מאחוריו מכתיב לה בכל רגע נתון מה לעשות. ממשלת נתניהו הרביעית היא כאבק פורח וחלום יעוף. עיין ערך מתווה הגז, מי שלא ראה את נתניהו בשולי מליאת הכנסת מאותת לשר שטייניץ למשוך זמן בנאום עד שישיגו איזה ח"כ עריק מהאופוזיציה לא ראה תסכול פוליטי מימיו. אם לפחות היה מצליח - מילא. אבל גם להתבזות וגם לא להשיג את העריק המיוחל? בסופו של יום נאלץ נתניהו להסתפק בהצבעה על מתווה הגז בלי החלק העיקרי של העברת הסמכויות לממשלה לעקיפת הממונה על ההגבלים. זה שלטון זה?

הניתוק של נתניהו מהמציאות עוזר לו להכחיש לא רק את מה שקורה בכנסת והעדר המשילות שלו. הוא מאפשר לו לספוג את היריקות בפנים של הנשיא אובמה ולהתנחם באיזה טיעון אמורפי שהציבור בארצות הברית עדיין נמצא איתו (כך הוא בוודאי חושב גם כאן, שהרוב הצולע שלו בכנסת לא משקף את מעמדו בציבור הישראלי). הכניסה המיותרת למלחמת הרפובליקאים נגד הדמוקרטים בארצות הברית המיטה עליו ועלינו, את הכישלון הנורא בנושא האיראני. לא זו בלבד שיש הסכם שמעניק לאיראן כל מה שהיא רוצה, ובלי לשאול מילה אחת קודם את ישראל, אובמה עומד להעביר אותו בקונגרס בניצחון מוחלט על הרפובליקאים ונציגם בישראל בנימין נתניהו.

אם את המחיר נתניהו היה משלם באופן אישי זו הייתה רק בעיה שלו. הסיפור העגום הוא שהנפגעת הגדולה היא מדינת ישראל, שהאינטרסים שלה תלויים כעת ברצונו הטוב של נשיא זועם שזו ממילא הקדנציה האחרונה שלו. הוראה שלו לשגרירו באו"ם שלא להטיל ווטו על ההצעה הצרפתית לשתי מדינות בין הים והירדן על בסיס גבולות 67 תהיה הרגע בו תחל לאחור הספירה לאחור של המדינה. עלי חמנאי מאיראן מעריך שזה ייקח 25 שנה. אם חסר האחריות בנימין נתניהו לא ירד מהבמה כבר בשנה הקרובה, זו עוד עלולה להיות תחזית אופטימית.

חולשה מול הוותיקים: משה גפני
כדאי מאוד ליו"ר דגל התורה משה גפני להאזין היטב לנבואות הזעם של אביגדור ליברמן על קיצה של הממשלה. ליברמן פספס אמנם כמה תחזיות בשנים האחרונות אבל הפעם הוא מדבר בביטחון מוחלט של מי שיש לו מידע פנימי עמוק בתוך הקואליציה. או שהוא יודע יותר ממשהו על המגעים בין לפיד וכחלון, או שהוא צופה לקראת ההכרעות הקשות שהממשלה עומדת לפניהן ודורש קל וחומר: אם מתווה הגז לא עובר, איך יעברו חוקי הגיוס וחוקים קשים אחרים?

מבחינתו של גפני יש לכך משמעות מעבר להיערכות לקראת מערכת בחירות נוספת. גפני מטפל בימים אלו בגורלו של השבוי הנורווגי שלו הנמצא בשבי בצר ובמצוק אצל שלומי אמונים. גפני אמור לטפל בכך גם כיו"ר המפלגה וגם כמי שאחראי לכך באופן אישי. אם לא היה מגיש את המועמדות המיותרת שלו לוועדה למינוי דיינים - החוק הנורווגי היה עובר בכנסת שבוע לפני תום מושב הקיץ, ולא ביום האחרון, ויעקב אשר היה כבר מושבע כח"כ מן המניין. משלא כך קרה, התגלגלו הדברים לקרע בין אגו"י ודגל ולחץ כבד על שלומי אמונים שלא לתת לדגל את המנדט השלישי שיביא לאיזון בין שתי הסיעות. הירושלמים, כמו שהספקנו להכיר אותם, יודעים לעמוד בלחצים אך במקביל הם גם יודעים לגבות את המחיר.

וזו השאלה העומדת כעת בפני יו"ר דגל התורה: כמה לשלם כדי להכניס את יעקב אשר לכנסת. רשימת המכולת של שלומי אמונים טרם הורכבה (אומרים גם שהנושא לא עלה בביקור התנחומים של סגן השר פרוש בבית דגל התורה ביום שלישי השבוע) אבל אין ספק שהיא תהיה ארוכה. אם אכן התחזיות של ליברמן נכונות והבחירות יתקיימו במהלך תשע"ו, לא צריך לשלם שקל פוליטי אחד על פדיון השבוי. כמה חודשים מחוץ לכנסת לא הזיקו לאף אחד, בפרט שהוא מקבל משכורת נאה כמזכ"ל התנועה ולא צריך להקריב בשביל זה אינטרסים יקרים של התנועה.

לעומת זאת, אם בסיס הממשלה יורחב ואורך חייה יתארך לכיוון המועד החוקי של הבחירות - כמעט כל תשלום שווה. עוד שנתיים של ח"כ נוסף מדגל יהיו פיצוי נאות לחצי שנת ההשפלה והיגון שעברה דגל התורה מאז הבחירות לכנסת. המצב של שני חברי כנסת מול ארבעה הוא בלתי נסבל מבחינת יחסי הכוחות וגורם לתסכול עמוק שראשיתו ידועה וסופו לוטה באובך כבד. יתכן שאף יגיע לפילוג הגדול של תשמ"ט. יש גבול למה שמחצית מהציבור החרדי מוכנה לסבול וכבר היו דברים מעולם.

גפני היה כמובן מעדיף שהתחזית של ליברמן תתממש והבחירות יהיו בתשע"ו. לא רק בגלל שלא ייאלץ לשלם מחיר מופרז עבור יעקב אשר אלא בעיקר בשל האפשרות לשנות את יחסי הכוחות בין שתי הסיעות דרך הקלפי וההסכמים שלפניה. בבחירות האחרונות שגה גפני פעמיים בנושא זה. הוא לא העריך שיש חשש של ממש לאבדן המנדט השביעי (חרף אזהרות חוזרות ונשנות של אישים שונים ובתוכם כותב השורות שהוכיחו באותות ובמספרים שהמנדט השביעי בבחירות תשע"ג היה פועל יוצא של אחוז הצבעה נמוך ביותר, וגם אז הוא הושג הודות לנס אלקטוראלי בחישוב הסכם העודפים עם ש"ס), ולא דרש, כנהוג, רוטציה לטובת המקום השביעי במידה ויהיו רק ששה.

אופטימיות יתר, או סתם חוסר רצון לעבוד? שאלה זו צריכה להיות מופנית לא רק לגפני אלא לכל עמיתיו ביהדות התורה. מפלגה שלא פותחת מטות בחירות פעילים אלא שבועיים לפני הבחירות ובמקביל מקבלת החלטה שלא מוציאים שקל אחד מעבר למה שהמדינה נותנת לבחירות - כנראה לא ממש רוצה יותר מנדטים ממה שיש לה. השאננות הזאת לא מפתיעה מצידה של אגודת ישראל, שארבעת המנדטים שלה נמצאים בתוך השישייה הראשונה. מצדה של מפלגה שיש לה רק שניים בשישייה והיתר בשביעי ובשמיני זו שאננות הגובלת כמעט בפשיעה.

כך או כך, גם לאחר תוצאות הבחירות שהשאירו את דגל התורה עם שני מנדטים בלבד לא נעשה מאמץ לאזן את התוצאה באמצעות הסכם חלוקת תפקידים פנימי הוגן יותר. גפני הסתפק בכס יו"ר ועדת הכספים לעצמו ובתפקיד חסר המשמעות של ועדת המדע למקלב וזהו. את כל היתר קיבלה אגודת ישראל, שלא האמינה למזלה הטוב. פעם היו מתמקחים איתה הרבה יותר.

ההכרה המאוחרת של דגל התורה בחוסר השוויון המשווע גרמה לתסכול ורוגז, שהוא כידוע סגולה בדוקה לטעויות קשות. תחילה זה התבטא באי השתתפות בישיבות הסיעה המאוחדת. אחר כך באה ההחלטה המוזרה בנושא הועדה למינוי דיינים והספתח של השבוע האחרון: ההתקפה על סלונים בנושא ביתי הספר בעמנואל וביתר. גם ההבהרה המגומגמת של רבני דגל התורה (ולא של גפני עצמו, הוא הרי יודע מה אמר ומה הוקלט) על גורמים שסילפו את הדברים - הייתה יותר עדות למצבה המביך של התנועה מאשר תיקון לקרע הנוסף שנוצר מול אגודת ישראל. ככה זה כשכועסים ולא מסוגלים להתאפק.

בבחירות הבאות, שבעזרת ה' יהיו כמה שיותר קרובות, ינסה גפני לתקן את המעוות בהסכמים מוקדמים שיצפו כל תרחיש אפשרי. לא בטוח שהוא יצליח. באגודת ישראל יש היום תחושה של כוח מול דגל התורה המוחלשת. אגב, גם במערכת הפוליטית הכללית זו התחושה. לכן זייברט לא סופר את דגל התורה בבני ברק; ברקת את הציבור הליטאי בירושלים ויונה יהב בחיפה את נציג דגל במועצת העירייה. וזה עוד כשיו"ר דגל הוא גם יו"ר ועדת הכספים. צא ולמד מה היה קורה אם חלילה לא היה לדגל גם את זה.

יהיה זה לא הוגן ולא נכון לייחס את חולשתה של דגל התורה לטעויות של גפני בלבד. הטעויות הן סימפטום לתופעה עמוקה הרבה יותר. מאז ימי מרן הגרא"מ שך והגרי"ש אלישיב זצוק"ל נהנתה דגל התורה מהנהגה רוחנית אחת שקיבלה את כל ההחלטות מול שלל ההנהגות באגודת ישראל שבמקרים רבים כל אחת פעלה לעצמה. במצב זה שיפרה דגל את מעמדה מבחירות לבחירות ועד למפולת האחרונה כמעט והגיעה לשוויון מלא. בהקשר לכך יש לציין שגם ההכרעות החשובות בנושאים אידיאולוגיים וערכיים התקבלו קודם בהנהגת דגל התורה ורק אחר כך במקומות אחרים.

היום המצב התהפך. הציבור הליטאי מפוצל ויש לכך משמעות למרות שהפיצול רחוק מלהיות באחוזים שווים. גם אם בבני ברק יש אמנם כתובת מרכזית אחת, אך לצידה עוד שתי כתובות שלפעמים מכריעות בשאלות חשובות בעצמן וגוררות גם את הכתובות האחרות. עיין ערך הסמינר באלעד. המשמעות של שלוש כתובות היא שלוש סוללות של מקורבים ואנשי חצר שצריך לעבור על כך המשתמע מכך.

מנגד, אגודת ישראל מתאחדת במסגרת מועצת גדולי התורה שהולכת ונעשית פעילה מאוד ודומיננטית. רק בחודש אלול היוצא התכנסה המועצה פעמיים כשעל שולחנה הכרעות אידיאולוגיות ופוליטיות גם יחד. בכינוס הראשון דנו בנושא קצבאות הילדים ועד כמה צריך להלחם עבורם. במקביל דנו במשבר הועדה למינוי דיינים וקיבלו החלטה תקיפה שהרתיעה את דגל התורה. בכינוס השני דנו בנושא השבת ובאישור לסגן השר ליצמן לקבל תפקיד של שר בממשלה. לעומת זאת הכינוס האחרון של מועצגה"ת דגל נערך אי שם לפני הבחירות, ולא נראה באופק כינוס נוסף. תוצאותיו של המשבר הליטאי שהחל להתגלגל בתמוז תשע"ב עלולות למחוק, אם לא יהיה שינוי מפתיע, את כל הישיגי תשמ"ט.

הפתעת השנה: ח"כ ישראל אייכלר
שני האישים הבולטים של השנה היוצאת הם ללא ספק יו"ר ש"ס אריה דרעי ויו"ר אגודת ישראל יעקב ליצמן. השניים הובילו את מפלגותיהם להישגים מול המפלגות החרדיות המתחרות (ש"ס מול יחד, אגו"י מול דגל) היו שותפים למאמץ להפיל את השלטון העוין הקודם. למאמץ זה היה שותף מוביל אף יותר מהשניים העונה לשם ח"כ משה גפני. על עלילותיהם וכל יקר תפארת גדולתם ראה במאמר המרכזי.

אך מי שעשה את פריצת הדרך האישית והפוליטית והמשמעותית ביותר הוא ח"כ ישראל אייכלר. האיש שבעבר נאלץ להמתין לרוטציות כדי להיכנס לכנסת וכאשר נכנס אליה הצטיין בעיקר בנאומים חוצבי להבות, בעיקר בנושא השואה וההשוואות אליה במדינה הציונית - התגלה בשנה האחרונה כשועל פוליטי מנוסה העושה בית ספר גם לוותיקים ומנוסים ממנו.

עמיתיו של אייכלר לא קלטו את המהפך עד שזה קרה. במועד חלוקת התפקידים הקואליציוניים הם העניקו לו את מה שחשבו כמתבקש מהיותו הח"כ השישי והאחרון: סגנות יו"ר הכנסת בחצי השני של הקדנציה ומינוי לוועדה למינוי דיינים שלא נראה אז כחשוב ומשמעותי כפי שהתגלה בהמשך.

אייכלר הבין שאם אין הוא לו אז מי לו ופתח במו"מ עצמאי עם הליכוד על אפם וחמתם של חבריו, כולל באגודת ישראל. אייכלר החליט שהוא רוצה לחזור לראשות הוועדה לפניות הציבור בה כיהן בעבר. ואם חבריו לא נלחמו על כך עבורו - הוא ילחם בעד עצמו. בלילה לא בהיר אחד של הצבעות קואליציוניות חשובות הוא הסתתר במגרש החניה של הכנסת ומשם ניהל מו"מ נוקשה עם ראשי הקואליציה. אייכלר הבהיר להם שיהדות התורה היא בסך הכול קונפדרציה של שש סיעות ובקואליציה של 61 מגיע לו הרבה יותר ממה שחבריו דאגו לסדר לו.

ההצלחה הייתה מפתיעה: אייכלר קיבל הבטחה לא רשמית אמנם להקמה מחדש של הועדה לפניות הציבור וכי כאשר תוקם הוא יעמוד בראשה. המחיר היחיד שנדרש לשלם היה ויתור על החצי השני של הקדנציה כסגן יו"ר הכנסת. בכנסת שהכול חוזים לה שתתפזר בתוך שנה לכל המאוחר הוא בעצם לא ויתר על כלום.

המבחן השני של אייכלר היה בקרב הגדול מול דגל התורה על המינוי לועדה לבחירת דיינים. אייכלר הצליח לגבש את כל הסיעה האגודאית סביבו ואף הוביל לכינוס מועצגה"ת שהחליטה פה אחד שאם לא יתמנה לועדה לא תהיה שותפות יותר עם דגל התורה בנושאים רבים.

הקרב השלישי היה בתוך הכנסת פנימה. גם לאחר שגפני הוריד את מועמדותו התנהל קרב פנים קואליציוני קשה מול מועמדים נוספים. אייכלר ועוזרו הנאמן חיים רבינוביץ חרשו את הכנסת ח"כ אחרי ח"כ וחוללו תקדים בבחירות חשאיות מאחורי הפרגוד בכנסת. למועמדותו של אייכלר ניתנו 97 קולות ועוד שני קולות עבורו נפסלו מטעמים טכניים.

על כל אלה ועוד מקבל ח"כ ישראל אייכלר את תואר הפתעת השנה ללא כל עוררין. ולוואי שימשיך להפתיע גם בשנה הבאה. ולא רק בנושאים פנים מפלגתיים.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!