הרדיו: דמוקרטיה בשירות צד אחד • טור

שנים רבות לא נמצא גז בישראל עד שהיה צורך לפתות משקיעים בתנאים מפליגים. משקרה הבלתי יאומן ונמצא הגז, התחוללה סערה שפתחה מחדש את תנאי העסקה עם חברות הגז, עניין בעייתי כשלעצמו. אז הוקמה ועדת ששינסקי שקבעה כי מרבית רווחי הגז יועברו באמצעות מיסוי ישיר ועקיף לקופת האוצר וממנה לאזרחי ישראל.

משנקבע הדבר, נוצר מצב שבו אינטרס הציבור וחברות הגז הוא משותף: למכור כמה שיותר כדי להרוויח. זה לא קרה. הוקמה עוד ועדה. ועוד ועדה. וארגוני שמאל במסווה "חברתי" ושדרנים "חברתיים" שלא מבינים בכלכלה, ואריה דרעי שפוחד מהצל של החבורה שחלילה עלולה לתייג אותו כ"אנטי חברתי" - ולפי שעה הכול תקוע. בינתיים אצל שכנתנו המעטירה, מצרים, התגלה שדה גז עצום ממדים שעומד לטרוף את הקלפים. בין כה וכה רבתה המהומה והנזק לכלכלת ישראל הולך וגדל. עסקים מתקשים לשגשג בתנאים לא ודאיים של שינוי החלטות, חוזים הנפתחים בכל פעם מחדש ופיקוח (רגולציה) לא ברור.

מיליארדים שיכולים היו להיכנס לכלכלת ישראל לטובת מטרות חברתיות ראויות, שוכבים בבטן האדמה כי דרעי לא רוצה לשאת באחריות. ועוד לא דיברנו בלחץ האישי והתקשורתי על משה כחלון, שר האוצר. הוא הרי "הבטיח" להיות "חברתי". נכון! בדיוק בשל כך, חברים יקרים, אתם צריכים לדחוף ליישומו המהיר של מתווה הגז.

אחת הטענות הפופוליסטיות שנטחנו לעייפה היא מחיר הגז ליחידה. מכמה עברים נשמע, שמכיוון שחברות הגז הן מונופול, יש לכפות עליהן מחיר של 3 דולר ליחידה, משום שעלות ההפקה קטנה ולכן נותר רווח נדיב. הכלכלן פרופ' עומר מואב אומר ש"הרציונל הזה שגוי לחלוטין", ומי שאוחז בו "לא מבין כלכלה".

הנה ההסבר הפשוט שלו: המחיר ה"נכון" לא נקבע לפי עלות ההפקה של יחידת גז, אלא לפי העלות החלופתית, כלומר מה הערך של יחידת הגז אם נמכור אותו למדינה אחרת.

למשל, קיימות שתי אפשרויות: האחת - חברות הגז יכולות למכור לנו יחידה ב-3 דולר, כי אנחנו כופים עליהן. האפשרות השנייה - הן יכולות למכור בחו"ל אותה יחידה ב-7 דולר (או סכום גבוה אחר). יוצא, שבכך הן מפסידות 4 דולר. לכאורה זה לא נורא, כי הן מפסידות, לא אנחנו. לא נכון.

השאלה היותר חשובה, שלא נשאלת, מסביר מואב, היא מה הפסדנו אנחנו, החברה הישראלית, בכך שהכרחנו את חברות הגז למכור בפחות?

נניח שאני יצרן שמייצר מוצרי מתכת. קניתי גז בשווי 3 דולר וייצרתי באמצעותו מוצר שמכרתי בחו"ל ב-5 דולר. הרווחתי 2 דולר. מתוך זה המיסוי הישיר והעקיף נכנס לקופת הציבור. אבל אנחנו, הציבור הישראלי, גם שותפים בכ-80 אחוזים מהרווחים של חברות הגז. כלומר, בכך ש"חסכנו" את ה-4 דולר ממחיר יחידת הגז, הפסדנו 80 אחוז רווח מזה. אז גם אם ניקח את הרווח של מוצר המתכת (2 דולר) ונקזז עם ההפסד הכללי שלנו, נצא בהפסד.

יתרה מזו, מה הטעם לייצא לחו"ל מוצר מתכת במחיר של 5 דולר (שממנו 3 דולר מחיר הגז), כשאפשר לייצא את הגז ישירות ב-7 דולר? למה להפוך אותו למתכת ולייצא אותו בפחות? הרי זה בזבוז משאבים!

מכיוון שהציבור הוא הבעלים של הגז - מדובר בנזק אדיר לכלכלה הישראלית, משום שאם אחוז כה גדול מהרווחים עשוי לחזור אלינו באמצעות המיסוי, צריך להבין שאנחנו שותפים עם חברות הגז, ולכן יש לנו אינטרס ישיר להפיק גז מהר ולמכור כמה שיותר!

למה לא שומעים מספיק את עומר מואב ודומיו? בחודשים האחרונים נחשפנו לאינסוף מתנגדים למתווה הגז - עיתונאים ופעילי שמאל, וכמובן פוליטיקאים ואישי ציבור. בפעמים שהביאו תומכים במתווה, היו אלה נציגי חברות הגז או חברי ממשלה. כך נוצר מצג שגוי, לפיו האנשים ה"בלתי תלויים, ש"טובת הציבור" לנגד עיניהם - קשורים כמעט רק בצד המתנגד להסכם.

בהרצאתו, הזכיר פרופ' מואב את השדרנית קרן נויבך, שלא ששה לראיין אותו. לא רק אותו, אלא שורה ארוכה של עיתונאים ומומחים בלתי תלויים לכלכלה, התומכים במתווה הגז וחושבים שהקו הכלכלי שנויבך וחבריה מובילים בטרפוד עסקת הגז, הוא הרה אסון (!) לכלכלת ישראל. קרן נויבך היא רק דוגמה. המצב דומה אצל רינו צרור, שקיבל לאחרונה רצועת שידור יומית בגל"צ בזמן האזנת שיא.

קול ישראל וגל"צ הם תחנות רדיו ציבורי. השידור הציבורי מוסד חיוני בדמוקרטיה, בתנאי שהוא ציבורי, כלומר משקף את מגוון הדעות בציבור. נכון לעכשיו, הן ברשת ב' והן בגל"צ, הרוב המוחלט של המיקרופונים נמצא בשליטת נציגי מיעוט פוליטי בחברה הישראלית. כן, הם מקצוענים. רק הם.

בכל יום ב-12 בצהריים בגל"צ תשמעו את קול המשיח מדבר אליכם. והקול הזה בטוח בעצמו וחסר ספקות ומראיין רק את מי שהוא רוצה ומחשיב, ועוטף זאת במסווה "מוסרי" של "דאגה לחברה". "זה לא ייגמר בפיטורים של 1500 עובדים", אמר המשיח בכנס חירום השבוע, "הם רוצים לכווץ את התקשורת כולה". ושום מילה על איזון. לעומתו, בין 8 ל-10 בבוקר ברשת ב' אין משיח, אבל קו פוליטי בוטה וגלוי יש. שלחתי לנויבך רשימה של מרואיינים בלתי תלויים, התומכים במתווה הגז הנוכחי. אז שלחתי.

לפני כחודש, כששוב נדחתה ההצבעה בכנסת על מתווה הגז צייצה נויבך בטוויטר "זו לא מכה קשה, בקושי מכה קלה בכנף המונופול. עיכוב זמני... מראית עין של דמוקרטיה". אכן, מראית עין של שידור ציבורי. בתגובה צייצה ח"כ שלי יחימוביץ "אכן יש עוד הרבה עבודה, אבל מותר לשמוח על ניצחון חשוב. צל"ש ענקי מגיע לך, פלוס פוליצר". יחימוביץ הרי הראתה לנויבך את הדרך. גם היא הפקיעה בזמנו את השידור הציבורי כמגישת "הכול דיבורים" לטובת סדר יום פוליטי צר.

האם חשבתם, מדוע הציבור מנוכר למאבק עובדי רשות השידור? מדוע יהיה מנוכר במקרה שקיום התחנה הצבאית יעמוד במוקד הדיון הציבורי? מדוע התנכר גם במקרה של ערוץ 10? עניין של הדדיות. מי שלא מבין שיש לחלק את המיקרופון ועמדות ההגשה בין שלל הגוונים של החברה - וגוזל אותם לטובת מגזר פוליטי וחברתי מועדף - גוזר על עצמו ניכור מהחברה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!