שמישהו יעיר אותי מהחלום – אני בהיריון?

תחילה הבהרה אישית: כיום אני אם לשלושה ילדים שיהיו בריאים, והבלוג הבא הוא בלוג שמתאר את ההיריון השלישי שלי.

יש דברים שאני יכולה לזכור עד לפרטים הקטנים ביותר. אפילו למשל את המטפלת במעון שהכריחה אותי לאכול מרק ירקות מרוסק. עד היום אינני מסוגלת לסבול את המרקם של הירקות המרוסקים. תנו לי אותם שלמים, או אל תתנו לי בכלל! כשאמא שלי חשבה שאני מגזימה בזיכרון הרחוק כל כך, תיארתי לה את הפנים של המטפלת המוזכרת ואף סיפרתי לה על חגורה עבה שנהגה להתהדר בה באופן קבוע בדיוק במרכז המותן, ולא משנה איזה צבע בגד היא לבשה – את החגורה היא לא החליפה. אל מול נתונים אלו, אפילו אימי לא יכלה להישאר אדישה וכך הוכרזתי רשמית כ"אחת שזוכרת". יש שיטענו שממילא זו תכונה נשית ידועה מזה כבר.

לכן מה מפליאה העובדה, שישנם דברים שאינני מסוגלת לזכור כלל. לדוגמה את הפרטים המלאים של אותו לילה...

השעה היתה שתים עשרה בלילה, בוודאות. חזרנו הביתה, אינני זוכרת כלל מהיכן. בכניסה לעיר הרגשתי אותה עולה בתוכי מלטה ללמעלה ונוחתת בפתחו של הגרון. בחילה איומה כזו שקשה לתאר. בחילה קשה הלופתת את כל האזור הסביב בטני שלי ולא מרחמת על הנקרה בדרכה.

אני: "אולי אני מפתחת שפעת".
הוא: "אולי".
אני: "זו בחילה מטורפת. שנים לא חוויתי כזו בחילה. מה יהיה?"
הוא: "מה יכול להיות? סך הכל שפעת חזקה. לכי בבוקר לרופא וטפלי בעצמך".

בשתי הדקות בהן התנהלה ה"שיחה" הזו, לא עלה בדעתי כלל כי ישנה אופציה אחרת מאשר שפעת שהחליטה להשתלט על גופי באכזריות. רק בחניה, כשרגל אחת כבר היתה על המדרכה, זרקתי לו, "אולי תכניס הביתה בדיקת הריון"? מזל שלפעמים יש תועלת במוצרים שבעלך משווק – הספקתי לחשוב.
לא נשארתי לשמוע את תגובתו. תפסתי את המפתחות, רצתי הביתה, פרצתי את דלת השירותים והקאתי את נשמתי. פניי התנפחו ועיניי האדימו. ככה אני נראית שניה לאחר המאמץ האומלל של ההקאה הבלתי נשלטת הזאת.
"שפעת, בטוח שפעת", אמרתי לעצמי בעודי שוטפת פנים בהרבה מאוד מים קרים.

ושלא תבינה אותי לא נכון, אינני יוצאת כאן נגד הריונות. אני פשוט מעדכנת אתכן שבשלב הזה של חיי, לא הייתי מוכנה לדבר הזה. אך כמו שאמי תמיד אומרת? מה שלא תעשי, בסופו של דבר את רק מדמיינת שהמצב הזה בשליטתך.

זוכרות את מקלוני בדיקות ההיריון שמוכרים בסופר פארמים? שתי בדיקות יחד, במבצע. מקלונים גדולים ומגושמים כאלו, שרק מהלחץ את מרגישה בהיריון. היום כבר אפשר להשיג בדיקות יותר עדינות למראה. באותה תקופה, מתוקף עבודתו בשיווק מוצרים, היו לנו ברכב הרבה מאוד קופסאות קטנות שבכל קופסה חמשה מקלונים זעירים, תפקידם לספר לך בתוך מספר דקות, האם את בהריון או שחלית בשפעת...

"את מתכוונת לעשות עם זה משהו? או להשאיר אותי לעמוד כאן עם הקופסה ביד"?
אפילו לא שמתי לב שאני כל כך מהורהרת. הבטן הציקה לי בצורה בלתי רגילה. איך ייתכן שרק לפני כמה שעות הרגשתי מצוין? חשבתי לעצמי בעודי מוציאה לי מקל קטנטן חביב למראה.

"אני יוצא להביא כמה דברים מהרכב, מיד חוזר". כך הוא, בעוד אני מבצעת אחר ההוראות שרשומות על הדף.
כעת עלי להמתין מספר דקות ו... ו...? טרם הספקתי לחשוב כמה דקות עלי להמתין ושני פסים אדומים עזים הופיעו מול עיניי. לא נתנו לי אפילו רגע אחד להתכונן. לא עלו בזה אחר זה בנימוס ובכבוד, פשוט ככה, בבום אחד!

אולי המקלון הזה מקולקל? חשבתי לעצמי. לא חשתי דבר. עולם הרגשות שלי כאילו לא היה קיים בי מעולם. הרגשתי שאני פשוט לא מרגישה... טוב, אולי כן הרגשתי. את הבחילה. כמה זמן עבר מאז שהקאתי? אולי חצי שעה? וכמובן לא הספקתי לחשוב את סוף המחשבה וכבר מצאתי את עצמי מקיאה בפעם השניה.

הוצאתי מקלון אחד נוסף. מה שבטוח, בטוח. וכמו חברו הראשון, כמו שומר אמונים בלתי נלאה, גם הוא שיחק מולי את אותו המשחק. שניה אחת לא חלפה והוא כבר מפזז במחול שדים אדום וזועם. ואני מסוחררת, מתיישבת על הספה ולא אומרת מילה.

הוא חזר. נכנס לשירותים. יוצא.
הוא: "את יודעת שהשארת משהו על הכיור"?
אני: "מה פתאום. ממתי אני משאירה משהו על הכיור?"
הוא: "ראית מה השארת על הכיור"?
אני: "לא, ממתי אני רואה מה השארתי על הכיור?"
הוא: "עצבנית".
אני: "עצבנית"?
הוא: "רגע, תזכירי לי איך קוראים את הדבר הזה. מה אומרים שני פסים"???
אני: "יש דף הוראות, תבדוק... רצה להקיא".
הוא: "עוד פעם"?
אני: מקיאה...

וזו היתה רק ההתחלה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!