הנשמה לו והגוף פעלו - ואני חסה על עמלו

”הנשמה לך והגוף פעלך, חוסה על עמלך”.

תחשבו על אדם שעומד במרפסת של קומה גבוהה, מפצח גרעינים וצופה באנשים הקטנים שנמצאים 15 קומות תחתיו ואז הוא משליך את הקליפות ועוקב אחריהן בעיניו, עד שהן נעלמות הי שם על הדק של קומת הכניסה, לא כואב להן, הן קליפות, אין להן ערך כשהן נטולות הגרעין.

השבוע, ישבתי מול הים, על הדק במרפסת הספא של מלון רויאל ביצ’ בתל אביב, לקחתי פסק זמן של יום ולילה, לנוח קצת, יותר נכון חברה לקחה בשבילי, כי ידעה שלבד זה פשוט לא יקרה, היא תירצה את זה בחגיגת יום ההולדת שלי, אבל באמת מה שהיא התכוונה זה לכפות עלי מנוחה.

מצאתי את עצמי בוהה שעות בים הזה שאני כל כך אוהבת, לדעתי גם כתבתי על זה פוסט קטן כהרגלי בקודש וככה ישבנו זו לצד זו מול הים ובירכנו את השקט והרוגע שנפל בחלקינו.
הכל היה ריק מסביב ובשלב מסוים החלטנו לעבור לאיזור מוצל פחות, אולי תחת השמש הים נראה טוב יותר, קמנו מהכסא עליו ישבנו ותוך שאנחנו צועדות אנחנו שומעות חבטה אדירה מאחורינו ומישהי צעקה ”ביטחון!”.
לא הבנו מה קרה, משהו נפל זה ברור, מישהו נפל... משהי נפלה, מישהי קפצה! מאיפה? לאן? ומישהי, לא חכמה במיוחד שבמקרה זו היתה אני, רצה לזירה לברר בדיוק מה קרה, לא נראה לי שזה היה מסקרנות, זה היה אינסטינקט שמחייב בדיקה יסודית של כל דבר ונטילת אחריות על כל דבר, או אפקט אשת לוט, אף אחד לא ניגש לשם, מהפחד, אני כן, מטיפשות.

ומה שראיתי שם לא נמחק מעיני מאז, אני לא רוצה לתאר את זה, כי אני יודעת שאבכה שוב ויודעת שהתיאור לא יכבד את זכרה של מי שבחרה להשליך את גופה המסכן ממרחק של 15 קומות מעלינו, כאילו היה קליפה חסרת ערך של גרעין, שמישהו פיצח במרפסת והשליך מטה, והגוף הזה, הגיע אל הדק במרפסת המלון בדיוק לרגלי הכסאות שעליהם ישבנו חצי דקה קודם, ממש לשמאל הכסא ראיתי אותה שוכבת, בתנוחה מזעזעת,

נטולת נשמה.

העובדה שהרגע ישבתי שם, העובדה שיכולתי להמשיך לשבת שם ולקבל פתאום משום מקום גופה מתה לידי, עוררה בי בהלה איומה, רעדתי כמו שלא רעדתי מעולם, וראיתי דברים קשים בחיי, אבל אף אחד לא זעזע אותי כמו המראה הזה, הרגשתי מה פירוש המושג פרחה נשמתה ממש מול עיני, ונשימתי פרפרה, כן, פרפור זה מה שחשתי בכל הגוף, פרפור עוצמתי, טלטלה אדירה ולא נשלטת ובכי נורא שלא הצלחתי לעצור.

למזלי לא הייתי לבד וחברתי טיפלה בי ולקחה אותי לחדר להתאפס על עצמי, ישבתי, שכבתי, קמתי וישבתי ובכיתי, לא מצאתי את המקום שלי.

פתאום האשמתי את עצמי על שקמתי מהכסא, אולי היא חיכתה שנפנה את השטח וקפצה רק לאחר מכן, אולי אם לא היינו קמות היא לא היתה יכולה לקפוץ ואז היתה מתחרטת ולא קופצת?
ואז הגיעה המחשבה האיומה שהסבירה לי שאוי ואבוי אם היינו נשארות כי אז היתה קופצת ממש עלינו ודמיון המראה הזה של הנפילה הרעיד אותי מחדש.

משטרה הגיעה לחדר וגבתה עדות ואני מצאתי את עצמי שואלת את השוטרת מה קרה לאשה הזו, היא הסתכלה עלי במבט מוזר ושאלה, מה נראה לך שקרה לה אחרי מה שראית?

החופשה שלנו נגדעה, את העיסוי שהזמנו ביטלנו, לא יכולתי לחשוב שאני עוצמת עיניים ורואה אותה מולי, שאני נותנת לגוף שלי עיסוי כשגוף אחר הרגע ננטש עשרות קומות מעלי, כל תכניות השקט עד הערב מול הים נגנזו, כל מה שיכולתי לעשות זה לברוח מהמקום המפחיד הזה וכמה שיותר מהר ו(לא נראה שהמלון ראה לנכון לפצות אותנו על חופשה שהסתיימה בפחד מוות).
ומאז, המראה הזה לא עוזב אותי, קמתי בבוקר שלמחרת עם עין אחת עצומה, כך הסתובבתי כל היום, אני לא יודעת אם זה קשור אבל אחרי מה שראיתי שם אני כבר לא יודעת כלום...

ניסיתי לצחוק על זה אבל זה נגמר בדמעות ולא של צחוק, אמרו לי שמצוין, כחברת ועד מנהל בארגון זקא, הייתי במקום הנכון, בזמן הנכון, אבל גם זה לא הצחיק אותי, אני לא מכירה את הצד הזה של זקא, מעדיפה להשאר בצד שחותם על רכישת ציוד לכיסוי גופות...

והמחשבות מאיימות על כל דקת שינה שלי, עכשיו, שעה אחרי חצות, כשאלפים מתאספים בבתי כנסיות לאמירת סליחות, ושרים ”הנשמה לך והגוף פועלך, חוסה על עמלך” והפסוק הזה מקבל פתאום משמעות כל כך עמוקה, כי הגוף הזה כל כך מובן לנו מאליו, הנשמה שנמצאת בתוכו יצירת אלוקים, שאנחנו מבקשים ממנו לחוס על עמלו ולסלוח לנו.

וכאן יש מישהי שלא ראתה טעם לחוס על העמל שביצירת גופה, שהשליכה אותו כאילו אין בו ערך ונפטרה ממנו בהנף השלכה.. ואני בטוחה שאותה אשה חוותה סבל נפשי או פיזי כשאיבדה טעם בחייה, כשראתה בגופה חפץ מיותר והשליכה אותו, כדי לשים קץ לחיים המיותרים האלה, אולי אם מישהו היה מסביר לה מה היתרון שיש לאדם בעמלו תחת השמש, אולי היא היתה משנה משהו במסלול גופה בדרך אל הכלום? אולי היא לא, אבל מישהו אחר כן?
נדהמתי לקרוא שבכל שנה מתאבדים כמליון בני אדם ברחבי העולם, יותר ממלחמות ומקרי רצח! שמים קץ לחייהם ומוותרים על החיים, על הנשימה, על הגוף, זורקים אותם ממרפסת כאילו היו יריקה, אבן שמפריעה בדרכו של מישהו, נדהמתי כי לא ידעתי על המספר הנורא הזה, כי לא מדברים על זה מספיק, גם על המראה המחריד שראתה עיני שנעצמה השבוע, לא דיברו, לא שמעתי על זה ברדיו ולא כתבו על זה בynet, או שכתבו ולא ראיתי.
ואני שומעת עכשיו את ר שלמה קרליבך שר ברגש ”הנשמה לך והגוף פועלך, חוסה על עמלך” אלוקים, חוס על עמלך, אל תתן להם לוותר על גופם ונשמתם, תהיה הסיבה שתהיה, בואו ננסה לעזור להם, כי כשאדם חולה, נניח העין שלו נעצמת, שולחים אותו לרופא, לשלול דלקת, לקבל מרשם, לטפל בעצמו, גם אם זה בסך הכל עין עצומה, לאן זה כבר יכול להגיע, מחר היא תפתח.

אבל כשאדם עצוב וקשה לו, כשלאדם נפער חור שחור בליבו והוא מספר לחבר שהוא חש אי שקט ומועקה, אף אחד לא אומר לו לך לרופא, אומרים לו תחשוב טוב יהיה טוב, אומרים לו די תחייך, תראה כמה טוב יש לך, אבל רופא? לא.... דכאון זו לא מחלה, זה חולף, הזמן מרפא אותו, הזמן לא ירפא שבר ביד, הוא יאחה אותו עקום, הזמן לא ירפא לב שבור, הוא עשוי למצוא את עצמו בלי דופק, על רצפת דק של בית מלון מול הים.

בהמשך אותו היום שוטטנו בחרדה ברחובות, נכנסנו לחנות תכשיטים, סתם לבהות, לראות כל דבר אחר חוץ ממה שראיתי שם ושם מצאתי צמיד שכתוב עליו ”כשהנפש רוצה, הגוף יכול” מיד רכשתי לנו שתיים כאלה.

אולי אנחנו יכולים לעשות עם זה משהו, לפקוח עין (שלי כבר לא עצומה..) לפתוח לב, לנסות לעזור לנפשות סביבינו, לרצות, כדי שהגוף תמיד יוכל, אולי נצליח להביא למודעות, כדי שפחות נפשות יפסיקו לרצות ויותר חיים ישארו בגוף.

כי באמת, יש לנו כאן כל כך הרבה טוב, למרות שלא תמיד אנחנו רואים אותו ולפעמים קורים מקרים שמסתירים מאיתנו את הטוב, כאלה שתופסים את הלב ועוצמים את העין ונותנים תחושה של די, אין סיכוי, אין טעם לחיות בואו נסיים את זה, ולפעמים יש בינינו כאלה שלא יכולים לראות לבד את הטוב. שהשחור מעוור אותם, אם אנחנו נתקלים בהם, אנחנו חייבים לעזור להם, חייבים לייעץ להם ללכת ולטפל בזה, כי מליון נפשות בשנה שלא רוצות ומליון גופים בשנה שלא יכולים ומליוני דמעות בשנה של מי שהיה שם, שראה, שחווה, שאיבד יקר לו, הם מספרים בלתי אפשריים, אולי אם נצליח לזהות אפילו אחד שקשה לו ולעזור לו להבין שהוא צריך עזרה כדי שנפשו תרצה וגופו יוכל, נציל עולם מלא.

כי הנשמה לו והגוף פעלו ואני חסה על עמלו.

קישורים:
נכתב במקור:

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!