מדברים קבוע - קפה של בוקר ראשון

שוב היא מציפה אותי – תחושת ההתרגשות, זו שהיתה שמורה ליום הראשון של סליחות. היינו כמעט רבים על מקום באוטו של אבא, כדי לנסוע איתו לאמירת הסליחות באחד מבתי הכנסת בתל אביב שם כיהן כחזן בימים נוראים.

לא בכל השנים הבנתי את המילים, גם לא תמיד ידעתי היכן אוחזים במחזור, אבל תמיד התמוגגתי מהמנגינות, מהקול המתחנן של אבא, והרגשתי כאילו מישהו מייצג אותי ממש בכבוד באמירת הסליחות הזאת. זוכרת איך היה לי קשה לחזור הביתה לשגרה, להכין מערכת ליום לימודים למחרת. מה הקשר לימודים עכשיו? תנו לי לחוות את הרגש, את הרוחניות, תנו לי להתחבר יותר...

אבל החיים כמו בחיים – ממשיכים.

מדי שנה היא מציפה אותי, התחושה. רגש מתוק ורחוק מאוד. היום אני רק מנסה להסביר לילדים קצת על המשמעות, אבל לא מצליחה לתרגם זאת כמו שהייתי רוצה.

עד היום בתפילות ימים נוראים אני מחפשת לשמוע את המנגינה המדויקת כמו של בית אבא, ותמיד יש לי ביקורת על החזן. אבל אני משתדלת שלא. בכל זאת ימים נוראים.

אבל התמימות והמתיקות של ילדה, נערה ובחורה, כבר מזמן לא שם. היום יש גם רגשות של תהייה ולפעמים אפילו של זעם, אבל בעיקר כאב, כשאני מביטה סביבי ורואה את הרוע ששולט בכל פינה. רק לא מזמן התחלנו שנת לימודים מלאה בגזענות, בפוליטיקה, בשנאה, בתחמנות, בכל כך הרבה דברים שהם ההפך מטוב. משחקים בנשמות של ילדים, של נערות, וקשה לי שלא להביט לעבר אותם מקומות, על אותם אנשים שעומדים מאחורי פרובוקציות, בלגנים, מלחמות, חרמות ועוד, ולשאול את עצמי, כי אותם איני יכולה: כיצד תעמדו בעוד שבוע מול מחזור פתוח ותבקשו על נפשכם? כיצד היום, רגע אחרי שאמרתם סליחות, אתם חוזרים למשרד ולקומבינות, לתככים, למזימות, למהומות, איך כל זה בכלל מסתדר האחד עם השני?

עד היום, כשאני כבר לא ילדה קטנה, ולא נערה מתבגרת, כשהבן הבכור שלי כבר נכנס לעשור השני של חייו, אני לא מתרגלת לעובדה הזו, ולא מצליחה לקבל את התשובה לשאלה הזו. הכאב הוא כאב שהולך וגדל, והשאלות רק הולכות ונעשות עמוקות יותר.

המילים במחזור כל כך עמוקות, קדושות, מלאות בבקשה, בתחינה, איך יש אנשים שמרגישים בנוח להגות אותן. הם מתכוונים בכלל?

אולי אסור לי לחשוב את המחשבות האלו, כי עצם מחשבות אלו מהוות סוג של דין לכף חובה, וזה לא ראוי בימים אלו, אבל אני בסך הכל בשר ודם, כזה שתוהה, כזה שכואב, כזה שלא מבין, כזה שהיה רוצה לראות עולם יפה יותר, טהור יותר, אמיתי יותר.

כזה שמקווה שאנשים בעולם יבקשו סליחה כל השנה, וירצו להיות טובים גם בחשוון ושבט וסיוון. אנשים שירצו לרוץ ולחפש אחר מצוות ומעשים טובים גם כשלא צריך לבקש סליחה.
האם יש כזה סיכוי? לא יודעת. אבל זו משאלה שמלווה אותי מילדות, ואיתה אני ממשיכה, ושומרת עליה עמוק וחזק בפינת התמימות הקטנה שבתוכי. לפחות את זה משאירה לעצמי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!