לקראת יום הדין: ההבדלים בין ראש לזנב • טור

"ונתנך ה' לראש ולא לזנב" (כח, יג)

זו היא אחת הברכות המובטחות לשומרי תורה – שיהיו לראש ולא לזנב.

ענין זה מוצאים אנו גם בראש השנה, בליל ראש השנה מנהג ישראל לאכול מאכלים בתורת 'סימנים' לשנה טובה, ואחד מהם הוא, שאוכלים ראש של דג או כבש ואומרים, "יהי רצון...שנהיה לראש ולא לזנב", אדם שהוא "ראש", זוכה בדין.

מה המובן של בקשה זו, שנהיה לראש ולא לזנב? מה משנה אם האדם הוא ראש או זנב? נכון, הראש יכול ללכת לכל מקום שירצה ואילו הזנב נגרר אחריו, אך בסופו של דבר הרי יגיע הזנב לאותו המקום שאליו הראש יגיע, וא"כ, הבקשה צריכה להיות שהראש יוביל למקום טוב ולא למקום רע.

כנראה שישנה נקודה מיוחדת בבקשה הזו שנהיה לראש ולא לזנב, שכן המובן הפשוט של ראש הוא, שלראש יש שכל, כח התבוננות, שעל ידו הוא בוחן וקובע דברים, משא"כ הזנב שאין לו שכל, אין בו דעת להחליט ולהוביל דברים, אדם יכול להיות צדיק גמור, אבל אם הוא זנב – כמעט שאין כל ערך לצדקותו.

הדבר מתבטא בהרבה נקודות בחיים, ישנם אנשים שהם גוררים, וישנם אנשים שהם נגררים, משל לרכבת בעלת קרונות רבים, שבמבט פשוט קשה לדעת מי הגורר ומי הנגרר, כי אולי ייתכן שהקרון האחרון הוא זה שדוחף את כל הקרונות? אבל כאשר מנתקים את הקרונות רואים נכוחה שהקטר הוא זה שממשיך לנסוע, ואז מתברר שלקטר יש מנוע וכל הקרונות הם שנגררים אחריו.

יתכן שיבוא אדם לפני בית דין של מעלה עם ידיעת כל השס כולו על בוריו, ושם יאמרו לו, אינך אלא 'זנב', לא למדת מחמת אישיותך העצמית אלא נגררת אחרי האווירה שמסביב.

אדם חי בתוך מסגרת ומתרגל לצורת חיים, ונכנס לו לתת ההכרה שלו שזו היא תכונתו, ולא משנה אם קנה אותה בעצמו או שקיבל אותה מהציבור והסביבה בה הוא חי את חייו, אבל האמת היא שאם רק חברו הוא הראש, או יום האתמול הוא הראש, אם אדם נגרר אחרי החבר או שעושה דברים מחמת שגם אתמול כך הוא עשה או נהג – הרי הוא בגדר של זנב.

החת"ס (שו"ת אוה"ח סימן טו) כותב על החסידים שנהגו ללבוש רק בגדי משי ולא בגדי צמר, שאמנם הדור הראשון עשו זאת מחמת שחששו לשעטנז, אבל הדור השני והבאים אחריו עשו זאת רק מכח הירושה הדור הראשון היה הראש, והדור הבא הוא כבר בגדר זנב, ולא משנה אם הזנב בא מהחברה, מראש הישיבה, או ממה שהאדם עצמו היה אתמול, אם זו איננה עבודה עצמית של היום – אין זה ראש אלא זנב.

"ראש", פירושו הוא שהאדם חי עם שאיפות, יש לו כח יצירה ובניה, והוא עסוק בבניית אישיותו, הוא כל הזמן משתדל לשנות נקודות בנפשו, להתמיד יותר, להתפלל בכוונה, לפעול למען הציבור, וכו'.

אדם יכול ללמוד סדרים שלימים בהתמדה, אך הוא עושה זאת מחמת היסחפות אחרי האווירה הציבורית שמסביבו, ללא כל שאיפות עצמיות וכיוון של בנין אישי רוחני.

ובאמת בראש השנה, שהוא יום של "ראש", ניתנת לאדם סייעתא דשמיא מיוחדת להיעשות "ראש", לא להיגרר אחרי ראשים אחרים, מצד אחד עליו להיות "זנב לאריות", להיגרר אחרי גדולי התורה והמוסר, לנצל את הראשים שנושאים על גבם את ישיבתו ואת המסגרת בה הוא נמצא, אבל יחד עם זאת הוא חייב לעשות גם הוא משהוא מעצמו, לכבוש לבדו מידה כלשהיא, קבלה מיוחדת הבאה מתוך החלטה פנימית אישית, ובכך יחולל מהפכה בנפשו ויהיה לראש ולא לזנב.

בברכת שבת שלום
צוריאל

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!