בזכות הקיצונים • טורו של שלמה קוק

1. בעקבות הטור הקודם שהוקדש לאדישות הכללית לפריצת חומות השבת בפרהסיה הישראלית, הוזמנתי לתוכנית 'העולם הבוקר' בערוץ 2. לצדי ישבה רחל איבנבוים, ראש תחום חרדים במכון 'שחרית'. מולנו הוזמן ח"כ לשעבר (מרצ) מוסי רז.

היינו אמורים לייצג את שני צדי המתרס, אבל במהלך השידור התברר, להפתעתנו, כי אין בכלל מתרס. אפילו רז, שאמור היה לייצג את השמאל החילוני, טען כי להכריח בעל-עסק לפתוח את שעריו בשבת, זו שערורייה. המרחק בינינו לא היה גדול, עד כדי כך שבתום השידור, מחוץ לאולפן התל-אביבי, אמר לי רז: "לא התווכחנו מספיק. אם לא תביא לשידור דם, לא יזמינו אותך עוד פעם". אבל מה לעשות, שכולם מבינים שקבוצת גינדי – הבעלים של מתחם הקניות 'שרונה' בתל-אביב – חצתה קו אדום, ואי-אפשר לעבור עליו לסדר היום.

כשרז ניסה להשתמש בטיעון "איש באמונתו יחיה" – טעות חילונית נפוצה – לא הייתי צריך לתקן אותי. מי שעשה זאת היה המגיש נטול-הכיפה אברי גלעד, שהסביר לי כי מקור האמרה הוא "צדיק באמונתו יחיה".

גלעד ניסה להסביר את הצד של ה'גינדים': אם הנהלת הקניון בנתה קניון שאת מיטב הכנסותיו אמור לעשות בשבת מתל-אביבים חילונים, בית-הקפה 'הנריס' לא יכול להפר את החוזה, טען.

הסברתי כי אילו היתה 'גינדי' פונה רק לקהל חילוני, לא היתה מאפשרת לסוחרים להקים בתי עסק כשרים. ברגע שהיא מאפשרת להקים שם עסקים כשרים, היא חושקת גם בכספם של אנשים דתיים ומסורתיים. היא לא יכולה לרקוד על שתי החתונות. היא צריכה להחליט היכן היא, כאן או שם. כרגע נראה כי החליטה כי היא רומסת את השבת כערך יהודי וסוציאלי, וממילא, כל מי שזה מפריע לו – ולאו דווקא אם חובש כיפה הוא לראשו – צריך להדיר רגליו מן המקום.

לא יכולתי שלא להזכיר את הסערה הקודמת: פינוי הריסות גשר 'מעריב' בעיצומה של שבת-קודש. נכון שהיו רבנים ואישי ציבור שהביעו מורת רוח לאחר מעשה, אבל הבעיה המרכזית היא שהשבת איננה שיקול במערכת השיקולים, גם כאשר מתקבלת החלטה על פרויקט כה מפלצתי כבניית הרכבת בתל אביב ופירוק גשר 'מעריב'. אף אחד לא היה חולם לפוצץ את הגשר בערב יום העצמאות של מדינת ישראל, אמרתי, גם אם הפועלים בשטח היו סינים או פיליפינים. מי היה מסוגל לקחת על עצמו לגרום למישהו לעבוד ביום החג הלאומי? אם לא יותר, לפחות תנו יחס דומה לשבת. קצת כבוד. זהו יום המנוחה הלאומי שלנו. וכמו שאמר ביאליק: "יותר מישראל שמרו על השבת, השבת שמרה עליהם".

יצאתי מהאולפן בתחושה טובה: לפעמים כל מה שחסר זה צעד קיצוני אחד, כמו שעשתה 'גינדי', כדי שהוויכוח ייצא מגבולות דתיים-חילונים. עם אחד אנחנו.

2.

מאז ומתמיד, היה אלול החודש של כרטיסי-הברכה. כילדים, היה זה טקס של ממש: ציור ציורים וכתיבת ברכות מקוריות לשנה החדשה לסבא ולסבתא ולדודים הזקנים, הכנסתם לתוך מעטפה, הדבקת בול, צעידה לתיבת-הדואר האדומה (או הצהובה), ושיגור המעטפה למען המבוקש – בארץ ואפילו בחו"ל.

היום, זה כבר נוסטלגיה. מי בכלל שולח 'שנה טובה' בדואר. ובכל-זאת, לפעמים צריכים לשלוח דואר, ובוודאי שולחים או נמענים אשר מעדיפים לא להכניס לביתם את המחשב והדואר-אלקטרוני. חיפשתי השבוע תיבת דואר לצורך שליחת מכתב מסוים. את פניי קיבלה הודעה בולטת על התיבה הקרובה לביתי: 'תיבה לא פעילה'. חשבתי כי במקרה חריג עסקינן, אבל לאחר סיבוב ארוך בשכונות העיר, לא מצאתי תיבה פעילה אחת(!). ועוד לא דיברנו על התורים הארוכים בסניפי הדואר, והתירוצים הבלתי פוסקים.

'דואר ישראל' ממשיך לנהל את עסקיו כאילו המדינה שייכת לו, ואין פוצה פה ומצפצף. הגיע הזמן להחליף את המערכת ולהביא גוף שיהיה כאן באמת 'בכל מקום, בשביל כולם'. עד שזה יקרה, כפיתרון-ביניים, מומלץ להחליף את סמל הצבי של דואר ישראל בסמל הצב.

3.
ומן החול אל הקודש, במוצאי השבת הקרובה יחלו בני עדות אשכנז באמירת הסליחות.

כך אמר מו"ר מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל לתלמידיו ב'תפארת בחורים' לפני כ-70 שנה: "ימי הסליחות הם סמל של 'עד מתי תשכבו, קומו לעבודת הבורא', ולאו דווקא לומר את הסליחות ולאחר מכן לשוב לדרכו, כך שלא יהיה נודע כי באו אל קרבו. ואומנם אלו אשר אינם יודעים מהו עיקר מטרת הסליחות, 'נופלים' על המציאה, כי למה להם צרה זו לקום באשמורת הבוקר. יותר נעים להם תיכף ומיד לאחר מלווה מלכה – או יותר נכון לאחר שמיעת הרדיו – להיכנס לבית הכנסת 'לשמוע אל הרינה'...

"בימים עברו, כולם היו מרגישים את השינוי העצום של כל יהודי בהגיע ימי הסליחות והרחמים. בהעלותו על רעיונו כי הנה בא יום הדין, אחזו חיל ורעדה ושיניו נקשו זו בזו.

"הנה דור הולך ודור בא. בדורות האחרונות רואים אנו כי כל אחד הולך לקראת השנה החדשה ברוגע ובשלוות נפש. הכיצד? וכי 'איכשר דרא' – וכל אחד בטוח במעשיו הטובים עד שאין לו ממה לפחד לקראת יום הדין? וכי מצב העם הישראלי – כמו של כל אחד ואחד כפרט – השתנה לטובה? על מה סומכים כולם?

"התשובה היא שלא מודעים לחומרת הדין. אומנם אומרים ובוכים 'חיל ורעדה יאחזון, מי יחיה ומי ומות', אך לא מפנימים את משמעות הדברים.

"וידוע המעשה באותה אישה שלא בכתה בתפילות ראש השנה. כשנשאלה על ידי חברותיה, השיבה: אין על מה לבכות. אם הקב"ה יברך אותי בשנה טובה, מוטב. ואם לא, אסע לאחותי שבאפריקה... (כתבי הגרי"ש לימים הנוראים).

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!