חצי שעה לבד מול מועצת גדולי התורה • טור

א.
למרות מה שנכתב בשבוע שעבר, עדיין האחד בספטמבר הוא אכן יום מרגש. ביום שלישי בשעות הבוקר השתתפתי בטקס פתיחת שנת הלימודים לתלמידי ותלמידות כיתה א', העושים כעת את צעדיהם הראשונים בעולם של "הגדולים".

היה חשוב לי להעביר את המסר לתלמידי כיתות א' שאנו מאמינים בהם, סומכים עליהם ורוצים שידעו שאנחנו רוצים לעשות הכל בכדי שיהיה להם טוב. הלא זוהי שאיפתנו ומטרתנו. למען זה אנו קמים בבוקר, ובשביל זה אנו הולכים לישון בלילה.

אני נוהג לומר למורים ולצוות החינוכי, שבית הספר איננו מקום עבודה. מי שמרגיש שחינוך ילדי ישראל הוא "עבודה" במובן הפשוט של המילה, אין הוא מתאים לתפקיד הזה. מדובר בתפקיד שוחק, שדורש זמן, מאמץ והשקעה מעבר לשעות העבודה. אז מה מניע אותנו בכל אופן? הפירות! הנחת שווה את כל המאמץ. כשאנו רואים תלמידים מתקדמים ומגיעים להישגים, ויודעים שההשקעה שלנו בחינוך הניבה פרי, אין מאושרים מאתנו.

שני אירועים ביום שלישי, יום פתיחת הלימודים, גרמו לי לאושר רב, והבנתי שההשקעה אינה יורדת לטמיון. האירוע הראשון הזמנה לחתונה שקיבלתי מאת אחת התלמידות הראשונות בבית הספר, הדר ריבו. אין מרגש יותר מזה. לראות את הנחת מול העיניים, והשני - פתיחת גן ילדים נוסף, ברמת אביב ג' תל אביב.

ב.
בפרשת השבוע – כי תבוא – מספרת התורה על מעמד מבהיל שחוו בני ישראל במדבר, מעמד שהשפיע ומשפיע רבות על עיצוב דמותם של העם היהודי מאז ועד היום. בפרשה מסופר על מעמד הברכות והקללות שהתקיים על הר גריזים ועל הר עיבל, במהלכו הוקראה לבני ישראל טרם כניסתם לארץ ישראל רשימה של מעשים "ארורים" והעם ענה "אמן" על כל אחד מהם.

חלק מהמעשים המוזכרים אכן נתפסים כעוולות חמורות ביותר, למשל "ארור אשר יעשה פסל ומסכה", "ארור מקלה אביו ואמו" ו"ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי". לעומת זאת, מפתיעה מאוד במבט ראשון קללת "ארור" שהתייחדה במעמד זה ל"מכה רעהו בסתר". האיסור להכות את חברו בגלוי הוא איסור ידוע ומפורסם שעונשו בצדו, ולא ברורה אם כן נחיצותה של קללה המתייחסת באופן מיוחד למכה רעהו "בסתר".

רש"י, שככל הנראה התקשה אף הוא בקושי זה, לא פירש את הפסוק כפשוטו של מקרא, אלא בחר לפרש "ארור" זה על פי תרגומו של יונתן בן עוזיאל. על פי רש"י, ארור זה "על לשון הרע הוא אומר". ההכאה שנידונה כאן אינה זו הפוגעת פיזית בגופו של אדם, אלא זו הפוגעת בשמו הטוב של האדם, ואשר נעשית במסתרים ללא אפשרות מצדו של הנפגע להגן על שמו הטוב שנרמס.

נקח בחשבון שבימי רש"י היכולת של האדם 'להכות רעהו בסתר' הייתה מוגבלת, והסתכמה לכל היותר בשיח כובסות על גדות הנהר או בשיחת גברים בטלה בין מנחה לערבית. לכל שמועה שיצאה היה תאריך תפוגה וגם יכולת קיבול מועטה.

יכולת זו עברה "שדרוג" משמעותי עם המצאת הדפוס. המצאת הדפוס במאה ה-15 היוותה את אחת מההתפתחויות העולמיות החשובות ביותר הן מבחינה טכנולוגית והן מבחינה תרבותית. המצאה זו, יחד עם תרומתה האדירה לאנושות ושלל האפשרויות שנפתח בזכותה להפצתם של המידע והחכמה, הביאה עמה בכנפיה גם סכנה רבה - הפצת שקרים ופרסום עלילות בדים הפכו קלים הרבה יותר.

ג.
לפני כמאה שנים, כאשר החפץ חיים נדרש בספרו לארור המתייחס ל"מכה רעהו בסתר", הוא מסביר על רקע המציאות שבה הוא נפגש כי "הלשון הרע שלו הוא מזיקו בסתר, ובפרט אותן כותבי עמל (שקורין פאשקווילין), שעליהם נאמר ארור מכה רעהו בסתר והכל הוא כדי שלא יוכל להשמר ממנו ויוכל להזיקו" (שמירת הלשון עמ' כח).

באותה תקופה מפיצי הלשונות הרעות כבר לא נדרשו להתאמץ ולשוחח עם מאות ואלפי בני אדם; הדבקת כרוזים לילית לאור ירח נתנה את פירותיה הבאושים שעות מספר לאחר זריחת החמה.

ומי מדבר על העידן שבו אנו חיים היום. בעידן המכשירים החכמים, הוואטצאפ ושאר הרשתות החברתיות, מהרגע שבו שלחת תמונה/הודעה/השמצה ועד הרגע שמאות אלפי איש שוזפים בה את עיניהם, לא חולפות יותר מחמש דקות. חמש דקות בלבד! מפחיד.

הוזמנתי להשתתף לפני תקופה בועדת החינוך של הכנסת, שדנה בדיוק בנושא הזה. הגעתי לשם בכובעי כמנכ"ל מפעלות הרב גרוסמן ויו"ר מדעים ויהדות. אמרתי שם שהדבר המבהיל ביותר לדעתי, הוא העובדה שכיום "אין אפילו צורך לקום מהכורסה בכדי "להכות את רעהו בסתר". מהפכת האינטרנט הפכה את הרשת ל"כיכר העיר". כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה, על מי שהוא רוצה ולהישאר אנונימי. הרשת משמשת לעיתים אף מחסה לעושי עוולה המכים את רעם בסתר".

קחו למשל את המאמר שאותו אתם קוראים כעת. הוא מתפרסם בכל שבוע גם באתר המכובד "בחדרי חרדים". כל אדם יכול להגיב עליו כפי דעתו וכפי רצונו. לא אחת אני קורא את התגובות על המאמר, פעמים שאני מתמלא בשמחה על כי קלעתי לטעמו של קורא פלוני או שהצלחתי להחכים קורא אלמוני, אבל פעמים אני חש שאנשים פורקים את תסכולם על המקלדת באמרות שווא, בנבירה מיותרת בתכנים ובאי היכולת לפרגן. האמת, למדתי לחיות עם זה.

ד.
בשבוע שעבר נפגשתי עם שר החינוך נפתלי בנט. המפגש היה מרתק ומחכים, במהלכו פרס בנט את משנתו בתחום החינוך. אומר את האמת, יש לי המון חילוקי דעות עם האיש. אך על דבר אחד אין חולק. האיש בא לעבוד. כך היה במשרד הכלכלה וכך במשרד החינוך.

אחד הדברים שמצאו חן בעיני בהתנהלותו, זו העובדה שהוא השאיר את הצוות המקצועי על כנו. לא עשה שינויים דרמטיים, לא פיטר מנהלי אגפים. יש לו אג'נדה שאותה הוא מעוניין להוביל, ומי יתן ויהיו לו את הכוחות והיכולות לחולל שינויים של ממש במערכת החינוך.

במהלך המפגש, שמעתי ממנו משפט שמאוד התחברתי אליו. ציטוט: "אני לא מאמין ב״האחר הוא אני״, אלא בהעצמת זהויות". אגב, העצמת הזהות- זהו אחד מהיעדים שקבע לעצמו משרד החינוך למשך השנה הקרובה. "הערכים הם מעל הכל", הוסיף בנט. "כל ילד במדינה צריך להכיר את המורשת שממנו הוא בא.

ילד יהודי צריך לדעת מי הם אברהם ויצחק ויעקב, ודוד המלך והרמב"ם וחנה סנש וש"י עגנון ויוני נתניהו. שיפתח סידור לפני שהוא מתגייס לצבא, כל ילד צריך לפתוח סידור. כל ילד מוסלמי צריך להכיר את המורשת והתרבות שלו, וכל ילד דרוזי את המורשת שלו – רק כך, כשיש לך זהות חזקה, אתה בשל לקבל את האחר. אנחנו נקבל את האחר למרות שהוא אחר. אני לא מאמין בלעשות מילקשייק כך שכל תלמידי ישראל יהפכו לנוזל ורוד".

הדברים הללו מצאו חן בעיניי מאוד. בכל השנים שאני עוסק בחינוך ובקירוב, אני אומר ש"אחדות כן-אחידות לא". חייב להיות יכולת לתת לשני לחיות את חייו על פי אמונתו ועל פי תפישת עולמו. האחדות אינה חייבת להתבטא בקירוב הלבבות בין מגזרים שאין ביניהם מן המשותף.

במציאות שנוצרה היום, טוב שישנו חינוך על פי זרמים. כתבתי בעבר שמקימי המדינה, היו צריכים להקים מערכת חינוך משותפת לכולם. אך זה היה בעבר. במציאות של היום, כשכל אחד מתבצר בדרכו ובאמונתו, על משרד החינוך להכיר בכך ולתת לכך ביטוי הולם. רק כאשר כל ילד וילד ילמד את משנתו וינהל את אורח חייו כפי שהוא מעוניין, או אז תצמח כאן חברת מופת.

ה.
ולסיום, לפני כשבוע התקיימה בירושלים אסיפה היסטורית של כל הרבנים המרכיבים את "מועצת גדולי התורה".

המועצת מתכנסת אחת לזמן רב, ובעיקר כאשר ישנם סוגיות קונקרטיות הממתינות להכרעה. הוזמנתי לשם כנציג "יהדות התורה" בעיר חדרה. לאחר סוגיות השבת שנידונו בעיר, התבקשתי על ידי חברי מועצת גדולי התורה, לשוח בפניהם על הדרכים שבהם הצלחנו לאחד את השורות סביב הסוגיא. ולא העת להרחיב בעניין.

אני יכול לשבת ולספר במשך שעות על סוגיית השבת, על המתווה, על הצעת החוק, ועל ההצבעות בפעם הראשונה ובפעם השנייה, אך כל הפוליטיקה הזו מתגמדת לעומת אותה חצי שעה שישבתי מול גדולי ישראל, מנהיגי הדור, וזכיתי לדבר בפניהם.

זו חוויה של פעם בחיים. לראות את הענקים הללו, ענקי הרוח המנהיגים קהילות ומנהלים חצרות, אשר בהבל פיהם חורצים הליכות חיים למאות ואלפים. לשבת עמם בחדר אחד, ללא עיתונאים מטעם. בלא מצלמות. חוויה מדהימה שתיחרת בליבי לעד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!