תובנות מהפרשה: עם ישראל כובש גאה • טור

בפרשה שלפנינו אנו לומדים על מצוות ביכורים, בה מתקיימת התכלית של ישיבת הארץ, כשהיהודי עולה למקדש ומביא לה' מביכורי פירותיו, ובכך הוא מביע את תודתו לפני בורא עולם, ומבקש שימשיך לברך את עם ה' על אדמתו. מלבד עצם הבאת הביכורים, קבעה התורה חובה להתוודות – לומר בפה מילים המבטאות את אותה תודה שאנו חייבים לה', ואגב כך נושא היהודי מעין "נאום היסטורי" בו הוא מתאר את ראשית ימי האומה. אותו "נאום" נקבע כחובה על-ידי רבותינו גם בליל הסדר – "מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה" (פסחים קט"ז.). נמצאנו למדים, שלא רק בהיותנו שרויים על אדמתנו כאשר ארמון על מכונו יושב, אלא אף בשנות הגלות הקשות – תמיד נשא היהודי את אותו נאום, תמיד הוא הביע את אותו רעיון.

ולכן מפליא הדבר, שדווקא במסגרת אותו מעמד מרומם, אנחנו פותחים במילים "ארמי אובד אבי". בין אם נפרש כבעל ההגדה וכפי שנראה מטעמי המקרא, שמדובר בכך שיעקב נרדף על-ידי לבן ולכן יצא מארם, ובין אם נפרש כמו האבן-עזרא, ש"ארמי אובד" הוא יעקב עצמו ולא לבן, מכל מקום נמצאנו למדים שעם ישראל לא נולד בארץ כנען, ואין היא מכורתו ההיסטורית, אלא שהוא פלש לכאן מבחוץ וגרש את התושבים המקוריים שהיו כאן. ועולה כאן תמיהה עצומה, כיצד מדגיש הכתוב את היותנו "זרים" כביכול בארץ, ועוד ראו חכמים צורך להזכיר זאת כל שנה בליל הסדר, מלבד מה שקבעה התורה לומר זאת בעת הבאת הביכורים, אז היינו מצפים לשמוע דווקא על הקשר שלנו לארץ, על היותנו מושרשים בה מקדמת דנא.

מנגד, פועלים כל העת אויבינו הערבים, אשר הגרו לארצנו במאות השנים האחרונות, לטשטש את האמת ההיסטורית, לפיה הם פולשים חדשים. חלקם מנסים לקשור את עצמם לכנענים, אחרים ליבוסים, וכמובן – השקר הגדול ששמו "העם הפלשתיני", אשר נועד ליצור רושם כאילו אלו הם הפלישתים הקדמונים שישבו כאן, אף שכל מי שלמד מעט היסטוריה יודע שאין זה אלא המשך השקר של הרומאים, אשר אחר שהחריבו את מקדשנו, שאפו לטשטש את קשרנו לארץ ולכן קבעו לה את השם המבזה – "פלשתינה", על שם אותם פלישתים. לא, הישמעאלים שבארצנו אינם פלישתים, כי אם פולשים. אולם לאמיתו של דבר – זה כלל אינו משנה, שכן התורה קבעה, שהארץ הזו שייכת לנו, ואין זה משנה כלל אם מישהו היה כאן קודם, אם לאו. הגיע הזמן לומר בקול את אותה אמת, ולא להתבייש להודות שאכן כבשנו, גרשנו והתנחלנו.

כאן טמון היסוד, שכה מעט הפנימו אותו, ואי-ידיעתו היא שגורמת לבלבול העצום בהסברה הישראלית ובתחושת צדקת הדרך אשר מזמן כבר הפכה לנחלתם הבלעדית של אנשי "הימין הקיצוני". לא היה מי שניסח את אותו יסוד באופן ברור כמו רבותינו במדרש, ורש"י, הפרשן החשוב ביותר של התורה, ראה לנכון בפסוק הראשון בתורה, מבין מאות אם לא אלפי אבחנות שנאמרו עליו, להביא דווקא את אותו מדרש של רבותינו.

"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות י"ב, ב'), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קי"א, ו'), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

איזו ישרות וחוסר בלבול! כשמזכירים ש"ארמי אבד אבי", זוהי ההוכחה החזקה ביותר לזכותנו על הארץ! איננו יושבים כאן מחמת זכויות "היסטוריות", וכי מה נעשה אם יבואו צאצאי שבעת עמי כנען - כאלו שיהושע לא השמיד - ויתבעו מאיתנו את הארץ, שהרי הם היו כאן קודם?

תשובתנו ברורה. אנחנו יושבים כאן מכח החלטתו של בורא עולם בעל הבית, אשר בחכמתו האינסופית נטל את הארץ מיושביה ה"היסטוריים" והעניק אותה לישראל, על-מנת שנקים בה את החברה התורנית בה הוא מעוניין. אכן, "ארמי אבד אבי", ובורא עולם ראה לנכון לתת את הארץ למי שראוי לפי המוסר התורני לשבת בה. אחמד טיבי יכול לספר סיפורים על כך שהערבים מושרשים כאן ויש להם קושאן, והם עיבדו את האדמה, בעוד שאנחנו פולשים שהגענו מבחוץ. שיבושם לו. איננו צריכים כלל לענות לטיעונים הללו. צריך רק לדעת היטב את הרש"י הראשון על התורה. רק אז נפסיק להתנצל ולהצטדק, רק אז נבין את המשמעות האמיתית של "ארמי אבד אבי".

ברוך מרזל.
עוצמה יהודית.
חברון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!