למה לקח לאגודה 63 שנים לחזור לשולחן הממשלה?

אתמול (ד') הושבע יו"ר יהדות התורה יעקב ליצמן לתפקיד שר הבריאות, ובכך נשבר החרם החרדי-אשכנזי על שולחן הממשלה, שנמשך מאז 1952.

עם שאין לו עבר, הוא עם משוחרר. בשנים האחרונות, עושה רושם, העבר של "יהדות התורה" ומלחמות נושנות העיקו על חלוקת התיקים בכל פעם שהחרדים ביקשו להצטרף לממשלה. הכלל הוותיק ההוא, לפיו חברי הכנסת של יהדות התורה אינם מתמנים לשרים – הפך למעמסה.

אז מה גרם לשבירת הטאבו בן עשרות השנים הזה, לפיו החכי"ם החרדים האשכנזים אינם מצטרפים לשולחן הממשלה ולא מכהנים כשרים? האמת, שבניגוד לפרשנויות הרווחות באולפנים, ההחלטה הסמלית הזאת באה לאחר שינוי משמעותי ביחסים בין החברה החרדית והישראלית, שינויים שהפכו את אי הנוכחות ליד שולחן הממשלה לסמל ריק מתוכן, ואין כמו החרדים להתנער מסמל חסר חשיבות, כשיש צורך בכך. החלטת בג"ץ, לדוגמה, היא בהחלט צורך כזה.

משר הסעד לשר הדואר
אז ראשית ובקצרה ממש, נתחיל מההיסטוריה. מדינת ישראל קמה, ואחרי התחייבויות על חינוך כשרות ו"סטטוס קוו" ערטילאי – הצליח בן גוריון להביא את החרדים לחתום על מגילת העצמאות ולהצטרף לממשלה.

השר שכיהן מטעם "אגודת ישראל" (אז סיעה בתוך "חזית דתית תורתית") היה גיסו של האדמו"ר מגור יצחק מאיר לוין, מי שעליו נאמר כי "הפקיר רבי בשביל כלל ישראל", שהכוונה שלולי היה שם את פעמיו לשדה הפוליטי, היה הופך לאדמו"ר בעצמו. לוין התמנה לשר הסעד (טרם בוא מכבסת המילים שהפכה את המשרד ל"רווחה") וכיהן בשלושת הממשלות הראשונות, עד לשנת 1952.

למעשה, במהלך התקופה ההיא שררה עמימות לגבי אופיה המתגבש של המדינה החדשה. לחרדים הייתה אז יומרה להשפיע באופן משמעותי על זהותה, ולהיות שותפים להנהגתה. מרגע שהם הבינו שזה לא הולך לקרות, הם פרשו מהקואליציה ולא חזרו אליה עשרות שנים. הטריגר היה משבר גיוס הנשים. לוין התפטר על רקע אישור הכנסת את חוק שירות צבאי ולאומי לבנות, ועל אף שהניצחון החרדי בסיפור הזה היה מוחלט, החרדים נותרו בחוץ.

ב-1960 היתה עוד אפיזודה קצרה אך טראומתית מאוד מבחינת החרדים: בן גוריון הצליח לפצל את הסיעה החרדית ולגרום לכניסתה לממשלה של "פועלי אגודת ישראל" (פא"י, מפלגה בעלת אופי סוציאליסטי שהיתה באופן אבסורדי מזוהה עם הבורגנות, ורצה יחד עם אגודת ישראל), ולמינוי נציגה בנימין מינץ לשר הדואר.

המקרה הזה זכור בעיקר כפרשה פנים-מגזרית, משום שהמאבק מול פא"י, שהיה ארצי ומוניציפלי, ליווה את הפוליטיקה החרדית למעלה מ-30 שנה, והמקרה הזה היה בהחלט אחד השיאים שלו.

מינץ עצמו, אגב, למרות שניסה להנהיג אי אלו שינויים בעבודת הדואר בשבת, מצא את עצמו בחרם חריף ואף שהיה חסיד גור, נזרק מבית החסידים של גור בתל אביב, בה התגורר. לאחר השבעתו הוא כתב-ניבא כי "החרדים הם הנוקמים והנוטרים ביותר, ויילכו על גשר של מתים למטרתם הנבזית". בן גוריון כתב ביומנו מפיו של מינץ כי "הטרור של אגודת ישראל מתגבר… אין אנו יכולים להיות מופקרים". מינץ סבל מתקפות שהלכו וגברו, עד שלקה בהתקף לב ומת במהלך כהונתו, ב-30 במאי 1961.

ללכת עם, להרגיש בלי
המהפך ב-77' הביא עדנה לחרדים – מפא"י הרעה כבר לא הייתה בשלטון, וגם דור הנהגה חדש תפס את המושכות במועצת גדולי התורה. נושא ההשפעה על זהותה של המדינה גם לא בער – במשך השנים הקהילה החרדית הישראלית נעשתה מגובשת יותר ומתבדלת מהחברה הישראלית.

במאי 1977 נערכה ישיבה של מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, ובה הוחלט על הצטרפות לקואליציית בגין. משלחת ירושלמית מצד הקהילות שהתנגדו לשיתוף פעולה עם הכנסת והממשלה הציונית, ניסתה להעביר את רוע הגזירה – ולבסוף התקבלה הפשרה, לפיה אגודת ישראל תהיה חברה בקואליציה, אך לא בממשלה. וכך היא נושאת בפחות מחויבות למעללי הקואליציה.

פרק חדש נפתח בפוליטיקה החרדית, ומאז הפכו המפלגות החרדיות ללשון המאזניים של קואליציות ישראל, כאשר למעט נושאי דת ומדינה, הן מתפקדות כמפלגות מרכז לכל דבר ועניין. את ההחלטה ההיסטורית הזו קיבל מי שהיה נשיא מועצת גדולי התורה דאז, הרב שך, לצידו של האדמו"ר מגור הטרי, שהיתה זו לו ישיבת המועצה הראשונה בה השתתף כנשיא – הרב שמחה בונים אלטר.

ההחלטה הבאה היתה כהונת סגני שרים. אגודת ישראל הספיקה להתפלג, להתאחד ושוב להתפלג, ומי שהחלה כצלע מבין שלוש בסיעה אחת אי שם בשנות החמישים, נעשתה למפלגה של שלוש סיעות יריבות, שלצידה מפלגה חרדית מזרחית. עם המנדטים בא הצורך בתפקידים, והורגשה החובה לפרוץ את המסגרת הצרה – לשם כך נועדו תפקידי סגני השרים.

בתחילה, לאחר ייעוץ משפטי, הושג היתר לכהן כסגן שר מתחת לשר. ולאחר שגפני הדיח את ליצמן מיו"רות ועדת הכספים, הותר לליצמן לכהן כסגן שר במעמד שר – הכי קרוב לשולחן הממשלה מאז איצ'ה מאיר לוין.

השבוע, כך זה נראה, ההתקרבות תרשום צעד נוסף – וליצמן יהפוך להיות השר הגוראי השלישי בממשלת ישראל, השני מטעם אגודת ישראל. המסע המייגע – הושלם.

אז איך זה קרה?
ובכן, שתי סיבות משמעותיות הפכו את ההצטרפות לממשלה לסמלית גרידה עבור החרדים האשכנזים. הראשונה והמרכזית היא הופעתה של ש"ס – מפלגה חרדית ששותפה, אפילו בכירה, בממשלות ישראל באישורם של גדולי התורה כולם, ובראשם הרב שך שהיה בין מקימיה.

אחרי שנים שבהן הש"סניקים מכהנים כשרים, סגני ראש הממשלה ושאר ירקות, תוך שההנהגה הרבנית של שתי המפלגות נעשית משותפת יותר ויותר וההבדלים מטשטשים, הפכה ההתנגדות לשולחן הממשלה דרמטית הרבה פחות, וסללה את הדרך גם לאשכנזים.

באופן מסורתי אגב, ההשתתפות בממשלה הותרה לספרדים משום שהם פונים לקהל רחב יותר. מאותה סיבה הותר להם אף לערוך תשדירי בחירות בטלוויזיה האסורה (מה לא עושים בשביל קולות של חילונים), ואגודת ישראל תרמה לש"ס את זמני התשדירים שלה – עד שגם היא שברה לבסוף אף את הטאבו על התשדירים.

הסיבה השניה והחשובה היא מעורבותם ההולכת וגוברת של החרדים בהנהלת המדינה ובחברה הישראלית. צריך להבין, מקומץ קטן המתגורר בבני ברק ובכמה שכונות בירושלים, הפכו החרדים לאחוז ניכר בחברה הישראלית.

בשש ערים בישראל מכהנים ראשי ערים מהמפלגות החרדיות, בעבר אף בירושלים, חרדים נמצאים במגזר העסקי, באקדמיה, בלשכת עוה"ד, במגזר השלישי ובארגוני הצלה, ברצונם או שלא הם חלק מהחברה הישראלית, וזה משליך על הפוליטיקה – גפני כיו"ר ועדת הכספים מטפל בבעיות אזרחיות כלל ישראליות, לא רק מגזריות, שלא לדבר על ליצמן, או אריה דרעי.

זו כבר לא רק קבוצת עסקנים סקטוריאליים שחיה על "כספים יחודיים" – החרדים נוטלים היום חלק בהנהלתה של המדינה, לרע ולרע, ואך טבעי הוא שימצאו את עצמם סביב שולחן הממשלה.

בכל מיני פורומים שואלים חילונים בחשש מתי החרדים יכבשו את המדינה – הנה, הם בממשלה. מה יהיה מחר – שר חינוך חרדי? שר ביטחון חרדי? רק לא זה.

מאידך, תהליך הישראליזציה המתואר כאן, מטיל בדיוק את הספק ההפוך; האם התמורות הפנימיות הללו, מבשרות את סופו של הבידול הפוליטי החרדי?

כך או כך, הישארו עימנו – יהיה מעניין.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!