נטק'ה מקים סמינר • טורו של יעקב ריבלין

יום הולדתו השלושים וחמש שנה של אברך המשי היקר הרב מרדכי נתן - נטק'ה בפי החברים - ציבולניק עבר עליו בהרהורים נוגים. סתם כך זה היה לו יום שהתחיל רע. בבוקר הוא היה צריך לבקש מבעל המכולת שיאפשר לו לדחות את מועד התשלום עד שהמלגה בכולל תשולם. בצהריים הגיע הטלפון הנוזף מהבנק. אחרי הצהריים כשישב לשמור על הילדים בזמן שרעייתו, המחנכת הדגולה חנה דבורה, יצאה לעשות שעות נוספות בשיעורים פרטיים, הוא קיבל הודעה מהחברותא בסדר שני שהוא לא יכול כך להמשיך. זו תורה וזה שכרה? שאל את עצמו בעצב ומיד נזף בעצמו. אם היית מתמסר לתורה כל זה לא היה קורה.

לרגל השעה הדוחקת הוא מצא את עצמו מהרהר בחבריו לישיבה לשעבר. רובם ככולם הגיעו ליעדם. מי בתחום תורני מכובד, מי בעסקים ומי בתחום הארגונים והמוסדות. הצד השווה בכולם שהם רואים ברכה בעמלם, הפרוטה מצויה בכיסם והם נחשבים כפני הקהילות בהן הם שוכנים. זה לא שאותו לא מכבדים חלילה, אבל אפעס אותם מכבדים יותר.

מבין כל האפשרויות שעלו בדעתו התחום הארגוני הוא זה שמשך אותו במיוחד. בתור ילד הוא כבר ארגן את ה'תהילים' של שבת אחר הצהריים. בישיבה הקטנה הוא היה אחראי על העליות, ובישיבה הגדולה הוא היה זה שהזמין את הח"כים ואישי הציבור לסימפוזיון בקעמפ של חודש אב. גם בכולל הוא ידוע כמי שתמיד פונים אליו כשצריך לארגן משהו לדבר מצווה. רק לאחרונה הוא ארגן חלוקת חלב למהדרין ממשקים שהאכילו את הפרות בחציר מיובא מחו"ל ולא בתוצרת מקומית של קדושת שביעית חלילה. כלומר: לארגן הוא יודע. אבל מכאן ועד להפוך את זה לתכל'ס הדרך ארוכה.

וזה לא שהוא לא ניסה. חובת ההשתדלות הייתה ברורה לו לחלוטין. לפני שנתיים הוא ניסה להקים קרן להחזקת תורה בארץ הקודש. הרעיון היה פשוט: קם אדם באמצע הלילה או הצהריים, רוצה לתרום למוסד תורני אך איננו יודע למי לפנות? הנה לרשותו קו טלפון זמין 24 שעות ביממה עם אפשרות לתשלום בכרטיס אשראי. התרומה תועבר מיד למוסד, בניכוי שכר טרחה ודמי החזקת משרד בלבד. הרעיון היה מוצלח אבל בתוך שלושה חודשים התברר שאין בזה לכסות את הוצאות הטלפון והפרסום. היו עוד כמה חכמים שחשבו על הרעיון ועם הקשרים והיכולות שלהם השתלטו על השוק.

בעקבות הכישלון החל נטק'ה להרהר בעולמו של חינוך. לא בתור מחנך. אף פעם לא הייתה לו גישה מיוחדת לילדים ובני נוער. מה שמשך את ליבו היו הסיפורים ששמע מרעייתו המחנכת הדגולה על התפתחות המוסד הפרטי בו לימדה. בעצם, הוא לא היה זקוק לסיפורים. את מנהל המוסד הוא ראה בכל בוקר חולף על פניו בוואן החדש. פעם הוא גם לקח אותו טרמפ. ביושבו על כיסאות העור המרופדים הוא הרגיש אחד משישים מטעמו של גן עדן.

אבל מה עוד ניתן לפתוח כשרק ברחוב הסמוך אליו יש שלושה תלמודי תורה, בית ספר לבנות של בית יעקב חסידי, בית יעקב כללי ובית יעקב ספרדי. במרכז השכונה יש מבנה ענק המאכלס שמונה גני ילדים ציבוריים ופרטיים. רבש"ע, התפלל נטק'ה בליבו. אוצרך הטוב לי תפתח.

מכיוון שכיוון את ליבו כדבעי הגיעה הישועה כהרף עין. היה זה בל"ג בעומר האחרון. נטק'ה הגיע אחרון לאוטובוס האחרון שיצא עמוס מהשכונה, והמקום שנותר לו היה ליד הדלת האחורית. בדיוק בספסל המפריד בין קודש לחול. מאחוריו ישבה קבוצה של בנות סמינר שפטפוטיהן הקולניים הפריעו אותו מלימודו. הוא לא רצה להאזין אבל כשצועקים בתוך האוזן אין מה לעשות. בתוך בליל הפטפוטים הזה הוא החל פתאום לשמוע דברים שאין הדעת סובלתם. שמות של זמרים חילוניים ובדרנים שהוא עצמו מכיר רק מהימים הקצרים בהם כיהן כמשגיח שמיטה וסבב ברחבי הארץ במוניות עם רדיו פתוח.

מהשמיעה בלבד היה דומה לו שמי שמובילה את השיחה הלא ראויה זו בתו של הלל בר גזר. נטק'ה הכיר אותו היטב. הם למדו ביחד כמה שנים בכולל עד שזה פרש לעסקי ההייטק ועשה חיל. הוא עוד לא עבר לחולצה כחולה משובצת, אבל החולצה הלבנה הייתה כבר עם שרוולים קצרים. תמיד ידעתי, הרהר נטק'ה בליבו שמהבית הזה לא ייצא שום דבר טוב.

עודו מהרהר הבין נטק'ה שהוא בעצם טעה. זו לא הייתה הבת של בר גזר אלא של קלופמאכר, אחד מגדולי הלוחמים למען ההשקפה הטהורה בעיר. אבל עד שהבחין בטעות נבט בראשו רעיון חדש ומפתיע. אם כך מדברות בנות סמינר, הרהר בליבו, אין זאת אלא שהכול מתחיל מהבית שלהן. בית של הורים עובדים הפרוץ לכל רוח מצויה. צו השעה, האיר הברק בראשו של נטק'ה, הוא לפתוח סמינר ליראי ה' המדקדקים במצוות עד הקצה האחרון. סמינר כזה לבנות אברכים בלבד, המשיך נטק'ה ברעיונותיו, יאפשר להיפטר גם מהפרענקיות שמציפות את התיכון המקומי. רק שלשום ראה במקרה את רשימת התלמידות בכיתה של בתו. כמעט חצי היו מועלם, בוזגלו ומצליח. מה זה מרוקו פה?

הראשון לשמוע על הרעיון החדש היה רב השכונה. הוא האזין בקפידה אבל פניו היו חמוצות. היה לו, לרב השכונה, כבר ניסיון מר עם בתי הספר היסודיים לבנים ובנות שאחדים מהם הוקמו לאברכים בלבד. הקהילה כמעט התפרקה ועד היום יש דיני תורה ובתי משפט. פינה אחת של שקט יש לנו בתיכון המקומי וגם אותה אתה רוצה להרוס? נזף הרב בנטק'ה המופתע.

אבל לא איש כנטק'ה יירתע. הוא כינס מיד אסיפת הורים של בנות כיתה ח' וזכה לתגובות נלהבות. אל תירתע מהרב, אמרו לו מי שאמרו, הוא מהדור הישן של החינוך העצמאי ובית יעקב ולא מבין שבדור החדש צריך להגביה את החומות בפני הרוחות המתפרצות. אחד ההורים סיפר שהוא מכיר איזה נין שקשור ל'חלונות הגבוהים' שיכול לסדר את העניין. אמר ועשה. בתוך שבוע קיבל הרב טלפון ממי שקיבל והתבקש בתקיפות לשבת בביתו ולא להתערב בענייני החינוך הטהור החדש.

בתוך שבועיים כבר הונחו שני קרוואנים על איזה מגרש פנוי (בתמיכת ראש העיר ששמח לבחוש בענייני החוג אליו הוא לא שייך, בבחינת הפרד ומשול), נפתחה הרשמה מוצלחת מאוד והקהילה השכונתית התפוררה לחלוטין. זה מצער מאוד אבל גדולים וטובים ממני שילמו מחיר יקר למען החינוך הטהור בארץ הקודש - אמר נטק'ה לקבוצת ההורים שעלתה איתו לדיון בבית המשפט. ההורים שתקו. ברקע נשמע רק קול המנוע החרישי של הרכב. רודיאו סן יאנג חדש שכמעט לא התאמץ בעליות התלולות של הקסטל בואכה ירושלים.

• השמות בטור הינם בדויים. כל דמיון למציאות אינו מקרי לחלוטין

גל של תקווה
קצת קשה לעכל שדווקא אחת הממשלות הפחות מוצלחות בישראל, מבחינת הרכב האישים הירוד שהיא מאכלסת, עומדת לקבל בשבועות הקרובים את אחת ההחלטות היותר חכמות בתולדות הממשל בארץ הקודש. אם ועדת טירקל תאשר את כשירותו של אל"מ גל הירש לתפקיד מפכ"ל המשטרה, ואם נתניהו לא יתקפל מול המתקפה התקשורתית ומחול השדים שנפתח בהודעה של השר ארדן על המינוי, ייכנס הירש לכיסאו החדש ויתחיל לעשות סדר בארגון המסואב והמושחת ביותר במדינה.

בהנחה שבוועדת טירקל לא יתגלו בעברו של הירש שלדים שיצאו מהארון, המכשול היחיד שאולי עוד יעמוד בפניו זה כושר העמידות של נתניהו בפני לחצים תקשורתיים קשים. אם זה היה נתניהו של הקדנציות הקודמות, הסיכויים לכך היו קלושים. נתניהו היה שבשבת רוח מסתובבת לפי הכותרות. לכל ח"כ ששווה את המשכורת שלו, או אישיות בכירה במנגנון הממשלתי, יש את הסיפורים שלו על החלטות שהתקבלו ושונו לבסוף, לאחר שנתניהו עבר על לקט קטעי העיתונות, ובמהדורות החדשות בכל הקשור להחלטה שהתקבלה.

אבל נתניהו של הקדנציה הנוכחית, מגלה חוסן נפשי בלתי אופייני מול התקפות שבאות מכלי תקשורת שאין לו השפעה עליהם (כלומר: כולם למעט 'ישראל היום' וערוצי רשות השידור הממלכתית). יורים עליו ללא הפסקה, והוא אפילו לא מנסה לחמוק מהכדורים. ההפך. הוא נהנה לעמוד זקוף ולהראות לכל ישראל שהם לא מדגדגים אותו.

את החסינות נוסח אהוד אולמרט הזאת, הוא פיתח במערכת הבחירות האחרונה. הוא ניצח את נוני מוזס והממלכה האדירה שלו, השתלט בדרכים משלו על סדר היום והוכיח לעצמו, ולסובבים אותו, שאם מקבלים החלטות ועומדים מאחוריהן, רק צו של בית המשפט יכול לשנות אותן. עיין ערך מתווה הגז המושמץ, שאלמלי תרגילי ההשהיה של דרעי, היה כבר נחתם בהתאם להנחיות שמעביר, לפי מקורות זרים, שלדון אדלסון לראש הממשלה.

השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא האם העמידות האמורה היא רק בדברים הנוגעים ישירות לאינטרסים הישירים של נתניהו, עליהם הוא מוכן להילחם כארי, או שהיא כבר הפכה לתכונת נפש נרכשת. אין ספק שארדן שיתף את נתניהו בהליכי בחירת המפכ"ל החדש וההחלטה לבחור בהירש הייתה גם על דעתו. לנתניהו יש, כידוע, רספקט עצום לקציני צבא מצטיינים. הם מזכירים לו אותו ואת אחיו המנוח. זו הסיבה כנראה שהוא שומר על כבודו של אהוד ברק חרף הפשעים שהוא, ברק, מבצע לאחרונה נגד ביטחון המדינה בהדלפות המסוכנות על ההיערכות לאיום האיראני.

ההנחה שנתניהו יעמוד בלחצים, מתבססת על גורם נוסף. מסע ההכפשות נגד הירש מנוהל בשלושה ראשים. הורים שכולים ממלחמת לבנון השנייה שמאשימים אותו במות יקיריהם בגלל ניהול מערכה כושל; ניצבים במשטרה שראו את עצמם עונדים את אותות המפכ"ל על כתפותיהם; ועדה של עיתונאים שאכלו מידו של הסגל הבכיר במשטרה עשרות בשנים: הדלפות מחדרי חקירות,. סיפורים עסיסיים על מחדלים של קולגות וכל מה שקצין שרוצה להתקדם בסולם הדרגות בחיפוי תקשורתי מלא, יכול לספק. שלושת אלה חברו אל עמק השדים כדי לעצור את הירש עוד לפני שמינויו יהפוך לעובדה מוגמרת.

מבין שלושתם האיום המסוכן ביותר הוא מצד ההורים השכולים. קשה לדון אנשים על צערם, אבל קשה להשתחרר מהרושם שכמו במקרים אחרים, גם כאן לא מחפשים צדק אלא נקם. סוג של גאולת דם נוסח המאה העשרים ואחת. אם הבן שלי שוכב מתחת למצבה, יהיה זה לעילוי נשמתו ולהרגעת רוחו הסוערת, אם ארדוף לנצח את מי שאני חושב שהייתה לו אחריות לכך. ולא משנה אם תחת כל מפקד אחר זה לא היה קורה אחרת, ולא משנה שראשי הוועדה שגרמה לפרישתו חזרו ואמרו לאחר מכן שהם טעו ושיש להשיב אותו לצמרת הצבא. גם המבצעים עליהם פיקד, ושהצילו חייהם של אלפי ישראלים ומאות חיילים, לא עומדים מול דמעות של שלושה הורים שכולים.

נכון לעכשיו, נראים סיכוייו של גל הירש לעבור את משוכת ההורים השכולים המשולהבת על ידי עיתונאים אוכלי הדלפות הניצבים המאוכזבים - חמישים-חמישים. נתניהו חסין בפני לחצים תקשורתיים, אך השילוב של הורים ותקשורת, עלול להיות למעלה מכושר הסיבולת שלו. הימים הקרובים ילמדו את הירש שיש דברים גרועים יותר מאשר להיכנס למלכודת אש ושדה מטענים של החיזבאללה בבינת ג'בייל. שם, לפחות, יש מאחוריך צבא שלם שמנסה לחלץ אותך ואת חייליך, ועם הרבה אומץ לב וכושר אלתור אפשר לצאת. בשדה האש החדש אליו נקלע, הוא זקוק בנוסף לכל גם להרבה מאוד מזל ותזמון.

ויש כבר יהודים טובים מאנ"ש שעושים זאת. מדובר בראש עיריית מודיעין עילית יעקב גוטרמן, מנכ"ל העירייה יאיר קירשבוים ועוד קבוצה של פעילים בכירים בעיר שזוכרים את ימי האינתיפאדה השנייה, בין השנים תש"ס לתשס"ב. הירש היה אז מפקד חטיבת בנימין, שהגורל אינה לידו להיכנס לתפקידו שבועיים לפני שפרצה. הוא התמנה בי"ז אלול. האש פרצה בראש השנה. הפלסטינים השתוללות בכל הגזרות, אבל באיזור בנימין זו הייתה מלחמת גרילה שנוהלה ישירות ממפקדתו של ג'י'בריל רג'ו'ב ברמאללה. נסיעה בכבישי האיזור הייתה בטוחה בערך כמו נסיעה ממרג' עיון לנבטיה בדרום לבנון.

בהוראתו הישירה של הירש, נסגר כביש 443 לתנועת כלי רכב ישראלים. תושבי מודיעין והסביבה עשו את דרכם לירושלים דרך פארק קנדה בואכה צומת לטרון וכביש מספר אחת. סיבוב של חצי שעה נוספת לפחות בכל כיוון. עבור עיר כמו מודיעין עילית, שרבים מתושביה מתפרנסים בירושלים, הייתה זו מהלומה של ממש. מלמדים ומורות התלויים בזמני הגעה מדויקים, כמעט ואיבדו את מקור פרנסתם.

בתוך שלושה חודשים מפרוץ המהומות הצליח הירש להרגיע קצת את האזור הפרוע, אבל הכביש עדיין נותר סגור לנסיעה של ישראלים. הירש לא נענה לפניות ראשי הערים שלאורך הכביש, אך להצעה לבוא ולהיפגש עם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הוא לא יכול היה לסרב.

וכך, בעיצומו של חודש שבט תש"ס, עלה הירש יחד עם גוטרמן ואנשיו לפגישה במעונו של מרן הגרי"ש. הירש בא מצויד כמו שצריך. עם מפות צבאיות וסימונים של מקומות המפגע הפוטנציאליים שנותרו. השיחה הייתה מאלפת, אך בשעתו לא הותרה לפרסום מסיבות ידועות. הנה קטעים מובחרים מתמליל השיחה שהגיע בשעתו לידיו של כותב השורות.

מרן הגרי"ש: "בכל מה שקשור לביטחון אתם בצבא המומחים ואתם הקובעים. אסור להקל בפיקוח נפש".

הירש: "אנחנו מאוד דואגים לביטחון התושבים. לאחרונה העברתי כסף לגדר שתקיף את מודיעין ותמנע כניסה של פלסטינים לישוב".

מרן הגרי"ש: "זה טוב מאוד. אפילו אצלנו במאה שערים אין גדר שמפרידה מהערבים".

הירש: "כאן זה מזרח ירושלים. באזור בנימין זה ליד הרשות הפלסטינאית".

מרן הגרי"ש: "מה זה משנה? הערבים זה אותם ערבים".

גוטרמן: "יש עכשיו כבר כמה שבועות של שקט בכביש 443 שמוביל לירושלים. זה בזכות המפקד שהציב טנקים וחיילים לאורך הכביש. ביקשנו מהמפקד שיפתח את הכביש לפחות לכמה שעות ביום".

הירש: "כמה שבועות של שקט זה לא מספיק. אני לא יכול לקחת אחריות על שלום הנוסעים בכביש, עד שיהיה שקט זמן רב יותר".

מרן הגרי"ש: "שלושה חודשים זה יהיה בסדר?".

הירש: "בהחלט כן. אם נצליח לשמור על שקט לאורך הכביש שלושה חודשים, אני מבטיח לפתוח את הכביש לאוטובוסים ומכוניות של ישראלים".

הבטיח וקיים. בתוך שלושה חודשים דמם כביש הדמים כמעט לחלוטין. תושבי מודיעין עילית יצאו מהמצור והתחילו לחיות. עד כמה שאפשר לחיות בעיר כזאת.

אבל לא בגלל פתיחת הכביש והפגישה עם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, זכאי הירש לקבל את תודת התושבים. לא מן הנמנע שכל מפקד צבא טוב אחר היה עושה אותו דבר. הירש עשה דבר נוסף שבגינו הוא יכול להירשם כאחד האבות המייסדים של העיר, שעד לתחילת כהונתו הייתה בעצם אוסף של שכונות מנותקות זו מזו, כאשר המועצה המקומית הייתה למעשה מועצה אזורית המספקת שירותים לשני ישובים נפרדים: קרית ספר ואחוזת ברכפלד. השכונות האחרות, גרין פארק, חפציבה ונאות הפסגה לא עלו כלל במחשבה.

זקני העיר בוודאי זוכרים את המחסום שהוצב בין חשמונאים לקריית ספר, ואת המחסום הראשי על 443 שהיה ליד מכבים רעות. המיקום של שני המחסומים, היה פועל יוצא של המצב המשפטי המוזר במקום. היזמים הפרטיים שבנו את שתי השכונות רכשו את הקרקעות מתושבים מקומיים, ובכך עברו לבעלות ישראלית. אך כל מה שלא נרכש, ובכלל זה הכבישים האזוריים 445 ו-455 ששימשו את גם את תושבי הכפרים הערביים הסמוכים, היו שטחי מדינה שאי אפשר למנוע בהם תנועת פלסטינים. הכבישים האמורים, חצצו בין השכונות היהודיות של העיר והפכו אותם למעשה לישובים נפרדים.

הירש התבקש למצוא פתרון לבעיה שלא אמורה הייתה להטריד אותו בכלל. מה למפקד צבאי ולבעיות פנימיות של ישוב יהודי? אבל הירש גילה שהוא לא רק מפקד, אלא גם מנהיג. הוא חיטט בסעיפי המשפט הצבאי הבין לאומי, ומצא תקדים הקובע כי במצב של מלחמה פעילה, על המפקד הצבאי לנקוט בכל פעולה הדרושה לאבטחת הכוחות במקום, והתושבים הנמצאים בשטח השיפוט הצבאי.

היום זה נשמע כמו אגדה מעולם אחר, אבל בימים של אז, ועם האומץ והתושייה של הירש, זה הפך לאפשרי. הירש הלאים למעשה את הכבישים האזורים האמורים מטעמי ביטחון וצירף אותם למודיעין עילית. אחרי ההלאמה היה ביכולתו לשנות את מיקום המחסומים. את המחסום שבין חשמונאים לקריית ספר הוא העביר סמוך לנעלין, ואת המחסום שעל הכביש הראשי 443 ממכבים רעות, הוא דחף מזרחה לאיזור הכפר סירא. בבת אחת הפכו הכבישים האזוריים למחוץ לתחום לפלסטינים גם במישור המעשי.

היום, אלו כבישים פנימיים של מודיעין עילית, שהפכה מאוסף של ישובים על גבעות, לעיר ואם בישראל. על הדרך, הזיז הירש את גדר ההפרדה כמה שיותר צפונה ומזרחה. בכך למעשה התאפשרה בנייתן של השכונות חפציבה, גרין פארק ונאות הפסגה בהן מתגוררים היום עשרות אלפי יהודים טובים.

האם תפילותיהם של כלל תושבי העיר - 75 אלף במספר - יעמדו לזכותו של הירש והוא יתמנה למפכ"ל? תלוי. אם המידע האמור יובא לידיעתם, ואם יהיה להם הזמן הפנוי לכך, בין סערות הסמינרים והמלחמות הפנימיות - מהסוג שהירש לא מכיר - יש למפכ"ל המיועד בהחלט מקום לתקווה.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!