הכרת הטוב - אפילו למצרי שעינה אותך • טור

אנו חיים מסערה לסערה, מפרשה לפרשה, ולאו דווקא הפרשה שאותה נקרא בתורה. יכול אדם לתת את מיטב שנותיו, יכול אדם לתת את מיטב כוחותיו, לתרום מכישרונו, מזמנו. לתת את חייו לאחר, לעם, לכלל. וברגע אחד הכל נשכח, הכל נעלם.

אנו לא עוסקים באדם כזה או אחר, הנושא הוא התופעה, איך אנו כחברה, כאנשים, עם ישראל, לא מכירים טובה. בין כאשר האדם שגה מעד או סתם פחות נחמד, ופעמים משיקולים אינטרסנטים כאלו ואחרים.

--

בפרשיות התורה בחודש אלול לא במקרה אנו מוצאים דגש על המשימה הזו שמוטלת על האדם להכיר טובה.

השבוע ניתן למצוא הוראה מפתיעה כאשר אנו מצווים לא לכעוס על העם המצרי, ובלשון התורה "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי", וזאת על שום מה? האם בזכות עבודת הפרך שהעבידו אותנו, שמא על שחיטת בנינו, זריקתם לימי היאור? והתשובה מפתיעה עוד יותר, "כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ".

הכרת הטוב! האם לאלו מחויבים אנו בהכרת טובה? הכרת הטוב לכפויי טובה? החיה אותם יוסף ברעב והם הלכו נגד בני יעקב ויוסף והתאכזרו כ"כ - אין כפויי טובה גדולים מאלו!

ואמנם אכן כפויי טובה אלו אבל מלמדת התורה, זה אינו פוטר אותנו מחובתנו שלנו להכיר טובה "כי גר היית בארצו"

--

שבוע הבא נפגוש את פרשת הביכורים שם אנו לומדים שהאוכל ביכורים ולא קרא עליהם בעליהם את פרשת הביכורים לוקה, ומהי אותה אמירה שיש לומר, "תודה". אומר רש"י 'ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה'. כאן למדנו שוב שחייב האדם להכיר בטובות שהיטיבו עמו, ולא רק להכיר אלא "ואמרת אליו" וע"י האמירה אינך כפוי טובה, ויש דין ב'הגדתי' שבלי זה האדם מתחייב מלקות.

והנה משה רבינו מביע בקורת קשה על אלו שאינם מכירים בטובה שמרעיף עליהם בוראם "הלד' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם, הלוא הוא אביך קונך, הוא עשך ויכוננך".

אם רק נזכור זאת בכל פעם שהאותיות נלחצות בשטף ככותרות ומלל לצד תמונות ענקיות צבעוניות.

אם רק נזכור זאת בכל פעם שאיש כזה או אחר עולה על המוקד בפרשה גדולה או קטנה, היום זה הוא, אולי מחר זה אתה.

אם רק נזכור אז נחשוב האם גרוע הוא מן המצרי..

וכשנזכור, נהיה אנשים 'מכירים'!

כי הכרת הטוב קודם הופכת את האדם המכיר טובה לאדם 'מכיר',

כי כאשר האדם מאבד הכרה הוא זקוק למכונת הנשמה..

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!