סיוט מלחמת המותגים

הם רודפים אותי, הופכים את שנתי לסיוט ואת קניותיי לטירוף, הם אלימים במסווה, טורפים את לילותיי, מפירים את שלוות בקרי , המותגים.

במסווה של פרוות, צבעוניות מוגזמת, יופי נדיר, עיצובים מנקרי עיניים וכיס, הם פשטו כמגיפה שלא ניתן להפטר ממנה.

פעם שהיינו צעירים ויפים, אמא היתה חוזרת מקניות, מניחה את השקיות המרשרשות ומחלקת שלל. ילד ילד לפי צרכיו ולפי מידותיו - תרתי משמע, והחיים היו שלווים. בסוף כל קנייה עוד נשאר לאמא כסף לקנות לנו פחזניה בקונדיטוריה, ומשקה קנקל בבקבוק שמנמן

היום אנחנו מגדלים דור אשר לא ידע את יוסף. אני כבת למשפחה ירושלמית שורשית, בת טובים, לומדת אט אט מושגים מפי הטף. בת החמש שלי למדה לאיית ולכתוב את המילה "מותג".

"אמא, אני לא מוכנה ללבוש אם זה לא מותג", לפני שנה היא עוד התפשרה על "הלוקיטי", היום המושגים הופכים ליותר ויותר "ניקי". הרשתות חוגגות, תחת כל עץ רענן נפתחת חנות ממותגת מכף רגל עד ראש, הניקי הזו כמו מכת צפרדע נדחפת לכל חור, בסדינים, במצעים, בבגדים, בסיכות, באוזניות, בתיקים, ושלא כמו במכה השניה שהוזכרה לעיל, זו מכה שעולה טבין וטקילין. בת החמש שלי תדע גם לזהות בין ניקי המקורית לזו המזויפת, היא יודעת לעקם את אפה בזווית הנכונה כשהיא נתקלת בניקי לא מקורית והיא אף תטען לזכויות יוצרים.

חשבתי שאני האמא היחידה בעולם שסובלת מתסמונת מותגית – כך הגדרתי לי את זה באיזה יום הזוי אחד שקנינו בובת ניקי במחיר דירה בבאר שבע - אחרי מסע שכנועים ובכיות.

עשיתי סבב קצר של כמה הורים שבמדד שלי קרויים שפויים, האמא הראשונה היתה על סף התמוטטות עצבים כללית. טוב, לקחתי בחשבון את מצבה המעורער בהתחשב בחודשיים האחרונים שהחלו ב-1 ביולי למניינם, היא נתנה לי שיעור חינוך שלם על הנושא, כבשיאו התפרצה הילדה שלה הביתה לבושה כמיטב המסורת המותגית, היא כמובן התנצלה וטענה לי שמדובר בבגדים ירושה מהדודה. ברור שהאמנתי.

השיחה הבאה תפסה אותי לא מוכנה. נכנסתי לחנות גדולה וידועה, תרה אחר קלמר מיני מאוס תואם לעיפרון שתואם למחדד ולמפית אוכל, תוך כדי נבירה רצינית בסלסלה בגודל מגדל פיזה, אוזני קלטה את האמא: " די דנדן, קנינו מותג אחד ודי, מספיק להיום". מהר מאד זה הפך לסצנת בכי שלולא התערבות "ידידים", לא יודעת איך זה היה מסתיים. אך מאידך זיהיתי כאן אמא עם חוט שידרה וחוסר פחד ממבטי חמלה של הורים אחרים. בשיחה שתפסתי אותה אחרי שנרגעו הרוחות, והילדון (בן 3, תודה ששאלתם) היה חבוק עם פו הדב בגודל אדם, היא הסבירה שהיא לא נכנעת לטרוריסטים, ובמידה וכן - זה רק אחרי משא ומתן צודק, נו שיהיה.

האמא השלישית לא הסכימה לדבר עם עיתונאים, ורק אחרי שדובבתי אותה היא הסבירה לי בתנועות ידיים ובפנים קפוצות שהיא הולכת לערוך מסע נקם אכזרי בממציא המותגים - ולהלביש לילדים שלה בשנים הקרובות בגדים חלקים בלבד, נטולי ציור, איור, פרצוף, או אייקון, והחלק השני של הנקמה זה שהם לא מבקרים או הולכים לראות חתולים, עכברים, כבשים, שאולי מי מהם קרובי משפחה של ההלו קיטי, הניקי או המיקי מאוס.

אחרי הכל מדובר בחיות בלבד, איך הם הצליחו לשבש לנו את החיים, לחבל לנו במסעי שופינג, ולגרום לנו לקחת משכנתא לא מתוכננת פלוס ריבית והצמדה???

משהו אחד מנחם אותי, ה-1 לספטמבר, תלבושת, כחול תכלת, לא הייתי מגדירה אותה מלכת היופי, אבל עדיין היא באה להחזיר לנו את השקט והסדר שהתגעגענו אליו כל כך. הולכת להתפלל בשקט קצת שתחל שנה וברכותיה, היחידה שתקשיב לי זאת ההלו קיטי שעל הכרית, היא סופגת הכל. (נעמה שמה לי אותה שיהיו לי חלומות נעימים בזמן שאני כבר ישנה).

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!