מכות ברק: מדוע הגר"ע התנגד לתקיפה?

חמש שנים לאחור במנהרת הזמן, חודש הרחמים והסליחות התשע"א. שר הביטחון אהוד ברק עושה את דרכו לבית נשיא מועצת החכמים ברחוב הקבלן 45. הביקור השני במספר מתקיים בחשאיות סטייל מבצעיו של ברק בסיירת מטכ"ל - רק שהפעם ברק לא לובש שמלה וחובש פאה, אלא מגיע כדי לנסות ולשכנע את המנהיג העטור במצנפת ועטוף בגלימה.

הביקורים מתקיימים ללא צ'אפחות מתועדות וללא צלמים נלווים - למעט הצלמים הביתיים שאינם משים יומם וליל מהבית המתועד בתבל. ביקור נוסף, שלישי במספר, מתקיים כמה ימים אחר כך, בערב יום הכיפורים. אלא שאז מוצא עצמו ברק מתועד ביציאה ולאחר שהפרשן יעקב ריבלין חושף את קיום הפגישה, נאלצת לשכת שר הביטחון לתאם עם לשכת יו"ר ש"ס, הודעת מריחה לעיתונות.

בהקלטות היומיות של אהוד ברק, אשר נחשפות מדי לילה במדורת השבט, מהדורה אחרי מהדורה, שמו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל טרם הוזכר. סיפור המעשה שצונזר בשעתו ופורסם במקוטע, עוד יישמע מן הסתם באולפני נווה אילן שבהרי יהודה. אם לא שם - בקולו של ברק, אזי לכל הפחות בספרו: במהדורה העברית, או בגרסה האנגלית. שהרי גם עם עורכי המהדורה הלועזית, ברק עוד יסתכסך בעתיד, בסבירות גבוהה.

שלוש פעמים, בתוך חודשים ספורים נפגשו נשיא מועצת החכמים ושר הביטחון. המפגשים חפפו למועדים בהם התקיימו בשמינייה הדיונים על תקיפה באיראן. אחד מחברי השמינייה (עוד בגלגולה הראשון כשביעייה), היה יו"ר ש"ס דאז אלי ישי. צוות לשכתו באותם ימים הכיר את הריטואל. כל אימת שהתקבלה שיחה במכשיר המוצפן 'ורד הרים' - הם נדרשו לעזוב את הרדיוס הקרוב. ישי הסתגר בחדרו, אך חדי אוזן שמעו אותו מלעלע בלשונו ובולע את המילים, 'איראן-איראן'.

כדי להביא הצעת החלטה לקבינט נדרש רוב של חמישה תומכים מקרב חברי השמינייה. בהקלטות שנחשפו השבוע נשמע ברק מתגולל על בוגי יעלון ויובל שטייניץ אותם ראה "נמייסים" לנגד עיניו כשנדרשו לתמוך בתקיפה. ברק כדרכו, בונה על חוכמתו האינסופית ועל טיפשותם (האינסופית גם כן) של כל האחרים מלבדו. גם פתי לא יאמין שאם ביבי אכן היה רוצה לתקוף באיראן ולא רק לשחק בנדמה לי, שטייניץ היה עומד בדרכו. זה בר היתכנות בערך כפי שאייכלר יוכל לעמוד בפניו של ליצמן בדרך לתפקיד שר.

ההנחה של ישי באותם ימים שבדיעבד התבררה כתחזית מדויקת הייתה שנתניהו וברק הופכים את השמינייה לחלק ממשחק ה'תחזיקו אותי' של ישראל. "ביבי חששן וברק זגזגן", הוא אמר אז בשיחות סגורות מוגנות מהאזנות, כשעשה את הדרך רגלית, מלשכתו ללשכת ראש הממשלה שם התקיימו דיוני השמינייה, "חשוב להם שהעולם כולו יחשוב שישראל עומדת לתקוף, אבל אני לא רואה אותם נותנים את האור הירוק".

את העמדות האישיות שלו ישי שמר לעצמו. כשברק ונתניהו, כל אחד בתורו, ביקשו ממנו להגיע לבית נשיא מועצת החכמים כדי להשפיע על החלטתו הוא נענה בשמחה. זה תרם לדימוי הציבורי של ישי - מבית ומחוץ, והעצים את כושר ההרתעה. אם לא מול האיראנים, לפחות מול המרוקאים (אטיאס שישב לצידו ודרעי שנשף בעורפו). לא שזה עזר מי יודע מה. מול שני האיומים, האיראני והמרוקאי, נשחק לבסוף עד דק כושר ההרתעה.

מרן הגר"ע יוסף לא נתן לברק את מבוקשו - ואולי בהפוך על הפוך, דווקא כן. כמו בנות הסמינרים באלעד, קיבל ברק תשובה שלילית-חיובית. שלילית להצעת התקיפה, חיובית לתוכנית הבריחה (מאחריות).

נשיא מועצת החכמים סירב להיענות ללחצי שר הביטחון ולצרף את קולו של ישי לרשימת התומכים בתקיפה. שבועות ספורים אחרי המפגשים החשאיים, הוא העניק תשובה פומבית מרומזת בדרשתו השבועית במוצ"ש פרשת וארא התשע"ב.

המשפט שנשמע אז עלום ונסתר לקהל שומעי לקחו, נקלט בחדות בלוויין של ראש הממשלה ושר הביטחון: "הנה עכשיו האירנים מאיימים להשמיד את ישראל אבל הקדוש ברוך הוא יפר עצתם, יקלקל מחשבתם, ישיב להם גמולם בראשם, ויתקיים בנו השם ילחם לכם ואתם תחרישון".

ובכל זאת, ברשימת הקרדיטים שברק חילק והושמעו לאחרונה, הוא נמנע מלהזכיר את שמו של הגר"ע יוסף בנשימה אחת עם שטייניץ ויעלון. צריבת הצ'אפחות בלחיו, עדיין לא חלפה, ועמה יראת הכבוד שהייתה לכל פוליטיקאי שנפגש עם מרן בחדרו והתבונן - דרך עדשות משקפיו השחורות - בלבן של העיניים, כתיאורו של ברק.

המרחק בין האישיות מעוררת ההתפעלות שהם פגשו, לדימוי המעוות שניתן לה מעל מרקעי הטלוויזיה עם סדרת המימרות שהוצאו מהקשרן, היה כמרחק שבין ירושלים לטהרן. בלתי עביר, בלתי ניתן לגישור.

מלכות בלי חסד
ההערכה בחסר שרחש מרן הגר"ע יוסף זצ"ל לביבי (עז עיוורת) ולברק (שועל עיוור) נודעה ברבים, אך החלטתו בסוגיה האיראנית לא נתקבלה על סמך הפסיכואנליזה (המדויקת) שהוא ערך לשניים. בסיפור האיראני, אף אחד מהצדדים לא הוערך ברחוב הקבלן יתר על המידה. אם דעתו של מרן על נשיא ארה"ב המכהן הייתה נודעת ברבים, אפילו הטקסטים הצבעוניים שהשמיע בוגי יעלון בשעתו כלפי הממשל האמריקאי היו מחווירים.

הפוסק הספרדי, לא היה היחיד. קדם לו הפוסק האשכנזי, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל - שהביע באופיו המאופק את דעתו, תקופה קצרה לאחר שאובמה נבחר לתפקיד. היה זה כאשר שגריר ארה"ב בישראל דאז, ג'יימס קנינגהם, סייר בירושלים של מעלה ביוזמת 'הקונוסול החרדי' הרב מתתיהו חשין - ונכנס למעונו של מרן הגרי"ש אלישיב ברחוב חנן 10, מלווה בהגר"י אפרתי ובמתורגמן יצחק פינדוס.

שגרירו של אובמה נכנס לחדר מלווה בצלמים מטעם השגרירות, כלקח מביקור קודם של שגריר אמריקאי, שהותיר רושם עז במחלקת המדינה. השגריר שביקורו הותיר חותם היה ריצ'ארד ג'ונס, שכיהן כשגריר ארה"ב בישראל במהלך הקדנציה השנייה של הנשיא ג'ורג' בוש הבן. מרן הגרי"ש אלישיב בירך את ג'ונס בחום, כינה אותו כ"שליח מלכות של חסד", ואף האריך בשיחה וביקש כי ממשלת ארצות הברית תסייע ליושבים בארץ ישראל, לנוכח האיומים הביטחוניים החמורים בכלל והאיום האיראני בפרט.

הכותרת הראשית של קו עיתונות וכותרות נוספות שפורסמו בהבלטה בעיתונות הישראלית בעקבות הביקור - נשלחו לשגרירות בתל-אביב, תורגמו ל'שבעים לשון' והגיעו עד למחלקת המדינה בוושינגטון. בשגרירות האמריקאית בישראל הציגו זאת כמסר תמיכה אישי לנשיא, מאת גדול המנהיגים היהודים האורתודוקסים.

לביקור הראשון, של השגריר ג'ונס, לא נלווה צוות הצילום של השגרירות, בהנחה שיהא זה ביקור נימוסין בלבד. לביקור השני, של השגריר קנניגהם, כמה שנים מאוחר יותר, כבר צורפו צלמים שהתבקשו לתעד כל מילה בהנחה שיועברו מסרים דומים. אובמה, מראשית כהונתו ועד היום, נאחז בציפורניו בכל גילוי אהדה ישראלי, כפי שהישראלים נאחזים בכל פיסת תמיכה בינלאומית.

רק שהפעם נכונה לשגריר ולצוותו אכזבה. מרן הגרי"ש אלישיב שתק כמעט בכל מהלך הביקור ונמנע מלומר מילות ברכה. אצל הגרי"ש שמילותיו נמדדו בפלס ניתן היה לומר: מדשתיק, שמע מינה לא ניחא ליה. הנוכחים סברו בשעת מעשה, כי המולת צוותי הצילום היא שטרדה את מנוחתו ושלוותו של פוסק ההלכה.

ולא היא. מאוחר יותר הבהיר הגרי"ש, כי אכן חש בחוסר נוחות - אך הסיבה לכך, כדרכו, הייתה עניינית גרידא, ללא כל קשר להמולה. כשנשאל מדוע עם השגריר האמריקאי ריצ'ארד ג'ונס הוא נהג בצורה שונה לחלוטין, תשובתו, שפורסמה כאן במרומז בשעתו (לבקשת בני הבית שביקשו לא לפגוע אישית בשגריר), הממה את הנוכחים. כיום נשמעת התשובה כחוכמת המדעים המדויקים: "על שליח הנשיא הקודם בוש שהיה אוהב ישראל אפשר היה לומר מלכות של חסד", השיב מרן הגרי"ש אלישיב, "אבל איך אפשר לברך את הנשיא אובמה? מי יודע אם הוא יעזור או יזיק לכלל ישראל?".

מקורבים ובוחשים הסתובבו בבתיהם של גדולים כבר בתקופת הנביאים, אך בימים בהם עסקנים צעירים מלהטטים בחוסר אחריות בחצרות הרבנים, כמה נעים לשוב ולהיזכר בסיפורי 'כה עשו חכמינו' המעוררים אמונת חכמים.

דעתו של מרן הגר"ע יוסף על אובמה לא הייתה טובה מזו של מרן הגרי"ש אלישיב. את התנגדותו לתוכנית ביבי-ברק הוא לא גיבש על סמך העדפת עמדת הממשל האמריקאי על פני זה הישראלי, אלא על בסיס שיחותיו עם עוד רמטכ"ל בדימוס ושר ביטחון לשעבר, שאול מופז.

מופז שכיהן אז כח"כ, ישב עם מרן הגר"ע יוסף במשך שעות ארוכות והביא בפניו את עמדותיהם וקולותיהם של ראשי מערכת הביטחון. ברק כשר ממונה, סירב לאפשר להם להתייצב אישית ברחוב הקבלן, ומופז שימש עבורם כשגריר נאמן בבית הרב. תקיפה באיראן - הסביר מופז - תגבה מחיר כבד, ולא תמנע את השגת הפצצה. במקרה הטוב היא תעכב אותה בשנתיים-שלוש.

בניגוד לדימוי הימני של רבים ממצביעי תנועתו, הרי שידו של נשיא מועצת החכמים מעולם לא הייתה קלה על ההדק. בשלהי שנות ה-80' הוא מנע מממשלת שמיר לגרור את ישראל להתערבות מיותרת במלחמת המפרץ הראשונה. עשרים וחמש שנים אחרי, הוא ניסה, בהצלחה פחותה, למנוע כניסה קרקעית לארץ הארזים במלחמת לבנון השנייה. דגן, דיסקין ואשכנזי משוכנעים עד היום שהצטרפותו של הגר"ע יוסף למחנה המתנגדים לתקיפה באיראן, הייתה ההחלטה החשובה מכולן.

עבור ביבי וברק, דעתו של מרן הגר"ע יוסף היוותה תירוץ נוסף שלא להיגרר למתקפה - ולהתחמק מאחריות אישית. זה לא הם, אלא שטייניץ ויעלון, בגין ומרידור, וכן, גם מרן הגר"ע יוסף. כולם נשאו באחריות קולקטיבית למחדלים, לבד מהשניים שניהלו בפועל את המדינה.

מהבחינה הזאת, גם בהיעדרו של ברק, דבר לא השתנה. ביבי לעולם ינכס לעצמו הישגים ויתנער ממחדלים, למרות שבמשקפיים הפסימיים שלו - הוא רואה מציאות הפוכה. "כשיש הישגים זהו תמיד השר. כשיש כישלונות זהו ראש הממשלה", הוא חזר בישיבת הממשלה האחרונה על מנטרת הקיטורים שכל כך חביבה עליו.

האמירה, אגב, כוונה לעברו של שטייניץ שקיבל מחמאות מהחברים על דבקותו בהובלת מתווה הגז. שטייניץ האומלל, חטף השבוע מכל הכיוונים. בבוקר מביבי, בערב מברק. הכנה טובה מזו לישיבות הוועדה למינוי דיינים שעל ראשותה הופקד בנאמנות, לא יכולה להיות.

מבגין ועד רביץ
לאיצ'ה מאייר לוין, שר הסעד עד לשנת 52', הייתה השבוע עדנה. פסיקת בג"ץ ולפיה מינוי סגן שר במעמד שר אינו חוקי, זרקה את כולם בגלגל הזמן יותר משישים שנה לאחור: לשר האגודאי הראשון בממשלת בן גוריון, שכיהן בתפקידו עד לפרוץ משבר חוק גיוס בנות.

ב-77', וגם זה דוסקס לעייפה, חזרה אגודת ישראל לחיק קואליציית בגין, והסכימה לקבל סגן תחת שר מכהן. ייצור הכלאיים של מעמד שר שוכלל שנים אחר כך, לראשונה בממשלת שמיר, כשהרב מנחם פרוש ז"ל כיהן כסגן שר במעמד שר במשרד הרווחה. הפעם השנייה הייתה בממשלת נתניהו הראשונה, עת מאיר פרוש כיהן כסגן שר שיכון ללא שר מעליו.

במרוצת השנים היה עוד סגן שר במעמד המיוחד, ומדובר ביו"ר המיתולוגי של דגל התורה הרב אברהם רביץ ז"ל. בשלהי ממשלת שרון השנייה, גורשה שינוי מהקואליציה ויהדות התורה נכנסה במקומה לממשלת ההתנתקות. רביץ כיהן אז במשך קצת יותר משנה כסגן שר במעמד שר במשרד העבודה והרווחה.

את חייו של רביץ במשרד מירר ראש הממשלה בפועל, עמרי שרון - שלא אפשר לו להזיז סיכת מהדק מצד לצד. היו"ר המנוח של דגל התורה התמודד באותה תקופה עם יריבות קשה מבית, אך גם המאבקים הדגלאים לא הכינו אותו להתמודדות עם הדורסנות של שרון ג'וניור.

בצר לו שלח רביץ לגדולי התורה הליטאים בקשה לאפשר לו להתמנות לשר ב'נוהל חריגים', או מה שמכונה כיום: 'הוראת שעה'. את התגובה הוא קיבל דווקא מהסיעה החסידית. יענק'ל ליצמן ששמע על הכוונה דאג להסביר לרביץ, ככה שיבין, שסיעת יהדות התורה כחטיבה אחת מחויבת לאיסור הכהונה כשר.

הנוהג, הוסבר אז, הוחל בשנת תשל"ז, כאחת מההחלטות הראשונות שהוביל האדמו"ר בעל הלב שמחה מגור זצ"ל, שליצמן בשנים מאוחרות יותר היה מגדולי מקורביו. רביץ קיבל את המסר בחירוק שיניים, ואת דעתו על ליצמן דאג להביע בהזדמנויות אחרות ללא קשר למאורע.

כפי שרק הגלגל הפוליטי יכול לסובב, ליצמן יהפוך, כנראה, לנציג החרדי שבעטיו תשונה ההחלטה שהחזיקה מעמד כמעט ארבעים שנה. אז נכון שליצמן לא יצביע בעד מינויו "בצער רב", כפי שהתבטא רביץ בשעתו, אך גם לא בששון ובשמחה.

תאמרו מה שתאמרו על הפולישער הציניקן הזה, אבל הוא תמיד היה ונשאר לפני הכל חסיד אמיתי. "גם אם יורו לי היתר, לא נוח לי שבגללי תשונה החלטה עתיקת יומין של מועצת גדולי התורה", הוא אמר וצוטט במדור זה לפני מספר שבועות ברגע של גילוי לב.

נמר עם קנאביס
החיים כסגן שר, לא היו רעים בכלל. לליצמן אישית, היה מעמד מועדף כסגן שר יותר משרים גדולים ונכבדים ממנו, כלשון המקרא. ביבי אירח אותו לצידו בישיבות ממשלה כל אימת שסוגיות מתחום הבריאות עלו על סדר היום.

המתווה של היועמ"ש שחייב את ראש-הממשלה לגלות מעורבות פעילה במשרד, סידר לו פגישה שבועית עם ראש-הממשלה, ואפילו ביקור לא שגרתי של ביבי בלשכת סגן השר, ובמרפסת הנוף הסמוכה לה. כשיישבע אמונים, ליצמן יגלה שיחס הבן יקיר מתפוגג. אלא מה? שבכנסת הזאת, כל אחד מ-61 חברי הקואליציה, יכול לגרום לביבי להזיע. ליצמן אינו עוד אחד, וגם את זה ביבי יודע.

אז הנה, אחרי שנים של הסברים על השוני בין נציגי ש"ס לחברי יהדות התורה, נרשמת סוף סוף שוויוניות. לא רק בין הנציגים אלא גם בין גדולי הדור הספרדים לאשכנזים. אחרי שהנציג האגודאי ימונה לשר, אולי עוד נראה את בכירי המדינה מגיעים גם לבית לאדמו"ר מגור לפני הצבעות גורליות. לפחות תהיה להם כתובת זמינה, הן במרכז והן בבירה: ברחוב רשב"ם 17 בבני ברק, או בבית המדרש הגדול בירושלים.

לפחות עד שהמינוי יאושר, ליצמן מקפיד להזכיר בנשימה אחת את 'מועצת גדולי התורה'. קבלה בהכנעה של החלטות המועצת, הייתה מאז ומתמיד המנטרה של פרוש ושלומי אמונים, כנציגי החסידויות הקטנות. נציגי החסידויות הגדולות לעומת זאת, לא נזקקו לנוסחאות של 'תחזיקו אותי' במועצת. לכל אחד מהם היה את הוראת האדמו"ר האישי שלו.

בתקופה האחרונה משהו השתנה. אגודאי בעל ידע היסטורי טען השבוע כי בדק ומצא שליצמן החל לשאת את שם המועצת מאז פסיקת הבג"ץ בקדנציה הקודמת שלו כסגן שר במשרד הבריאות. ליצמן החיה את מושג 'השולחן' ודילג בשנים האחרונות מחצר לחצר לחצר, מאדמו"ר לאדמו"ר. כבר אז הוא הבין כנראה, שכהונת סגן שר במעמד שר לא תאושר לאורך שנים ובעתיד יידרש להסביר כי כפו עליו שר כגיגית.

ליצמן שחגג אמש (שלישי) בחתונה לבית גור כמיניסטר בדרך, יודע כי לא רק את כסאו בממשלה, אלא גם חלק מהקרדיט למעמדו הציבורי, הוא חייב ליאיר לפיד. טראומת ממשלת יש עתיד, עדיין צרובה בבשר החי של חברי-הכנסת החרדים. כתוצאה מכך הם מקפידים לעסוק בצרכי 'כלל ישראל' ולא רק במצוקות המגזר. ליצמן מכולם, עושה זאת בחינניות רבה ועל רקע תפקודה הכושל של קודמתו (שמונתה על-ידי לפיד) זוכה לפרגון כמעט מקיר לקיר.

התנהלותו הנזירית משהו, אפרופו המסכת בדף היומי שהחלה להילמד השבוע, ויכולתו לקבל החלטות ולהוביל לביצוע - הפכו אותו ליקיר התקשורת הישראלית. דווקא ליצמן, במלבושיו החסידיים, מצליח לסדוק חומות של עוינות ומשכנע כי הוא לא בא לדאוג רק לסבתא ממאה שערים אלא גם לזקנה במסדרון מהפריפריה.

התקשורת מפרגנת, אבל לרכוב על גבה של התקשורת הכללית (טוב, גם החרדית) זה כמו לרכוב על גבו של נמר. ליצמן למד זאת בקדנציה הקודמת במשרד בפרשת ברזילי כשהפך בן רגע מיקיר התקשורת לאויבה. בקדנציה הנוכחית הוא זהיר שבעתיים, אך בינתיים, כל זמן שהנמר דוהר והקנאביס עובר לסוחר, אפשר לתקן.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עתונות'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!