כחלון זה כישלון • טורו של יעקב ריבלין
העקשנות של כחלון בהצבעה על מתווה הגז, מעלה את החשד שהוא מעדיף שלא לדון בכשלונו המתמשך בשוק הדיור
- יעקב ריבלין, בקהילה
- ז' אלול התשע"ה
- 4 תגובות
שששש
שורו הביטו וראו אזרחי ישראל. בעוד שבועיים ימים מסיים הממונה על ההגבלים העסקיים במשרד הכלכלה, מר דוד גילה, את כהונתו והולך הביתה. לא. אף אחד לא זרק אותו. מועד כהונתו הסתיים לשביעות רצונו המלא ושל המעסיקים אותו. גילה לא חשב לרגע לבקש להמשיך, וראש הממשלה מצדו נושם לרווחה שהאיש העקשן שעצר את מתווה הגז הולך כבר הביתה. רק שר הכלכלה אריה דרעי, האחראי על גילה הנ"ל, לא יודע אם לשמוח או להתעצב. מה שלא יהיה, הוא כבר הוציא את המטפחת.
גורלו של גילה לא אמור לעניין באופן ישיר את האזרח הישראלי הממוצע. ממונה הולך וממונה בא וכדור הארץ לא עוצר לרגע. אבל בשיחות הלוהטות שבין לשכות ראש הממשלה ושר הכלכלה מדברים על זה כאילו היה מדובר בהתפטרות של הממונה על תוכנית הגרעין האיראנית. תוכנן של השיחות כפוף למגבלות צנזורה אבל בקווים כלליים המתווה הרצוי מבחינתו של נתניהו היה לחכות עד שהממונה הסרבן יפרוש בעוד שבועיים. במקומו ייכנס מינוי זמני שכמובן יידע מראש על מה הוא מתבקש לחתום, כלומר: אישור מיידי של ההסכם עם חברות הגז. במקרה זה אין שום צורך באישור הכנסת, שנכון לרגע זה אין בה עדיין רוב, ובא לציון וליצחק תשובה גואל.
אלא שדרעי, שדומה ונשבע למרר את חיי נתניהו עד כמה שהוא יכול (למרות ארוחת הערב המשותפת של משפחות נתניהו ודרעי לפני שבועיים) מסרב גם לזאת. הוא לא מוכן שממונה זמני יחתום על נושא כה עקרוני, ועד שימונה חדש יארכו מספר חודשים. אי לכך, אליבא דדרעי, הוא מתמיד בהתנגדותו לעקוף את סמכויות הממונה בלי אישור של הכנסת.
לנתניהו לא ממש ברור מקור הסרבנות של דרעי. בשבוע שעבר אישרה הממשלה את מתווה הגז לאחר שהכניסה בו מספר שינויים לאור דרישותיו של דרעי עצמו. בניגוד להסכם הקודם, הרי שבהסכם המשופר יש פיקוח חלקי על המחירים. יש תחנות יציאה מהסכם ובוטל סעיף השעבוד המוחלט לט"ו השנים הבאות. שיפורים אלו לא היו מושגים אלמלי שדרעי שבר את הכלים לפני חודשיים וסירב לחתום על ההסכם במקום הממונה על ההגבלים. אבל עכשיו, כשמרבית הדרישות שלו הוכנסו, על מה ולמה - תמהים בקול מקורבי ראש הממשלה - ממשיך דרעי בהתנגדותו לחתום ודורש את אישור הכנסת?
כשמדובר באישיות הפוליטית הכי משופשפת ליד שולחן הממשלה (כשדרעי כיהן כמנכ"ל משרד הפנים ויו"ר בפועל של ש"ס, ההתנהלות הפוליטית של נתניהו הסתכמה בהליכה לקלפי ביום הבחירות) קשה לעמיתיו השרים ולאנשי ראש הממשלה לדעת אילו קלפים הוא, דרעי, מחביא בכנף בגדו. אולי הוא מנהל את המאבק במתווה הגז כדי להרוויח הקלות לחברת כי"ל בנגב שמפרנסת חמשת אלפים משפחות וטוענת שחוק ששינסקי יגרום לה לסגור מפעלים. אולי הוא בסך הכול רוצה לתפוס את נתניהו בגרון כדי להשיג תקציבים נוספים למשרד התמ"ת ולחרדים. ואולי הוא סתם נהנה מאור הזרקורים הבלתי פוסק שמזכיר לו את ימי התהילה מהעבר. מי חכם וידע זאת.
בסיבוב הקודם של מתווה הגז, לאחר שדרעי הפתיע והתנגד, היו ממקורבי ראש הממשלה שהעלו אפשרות נוספת. דרעי, כך העריכו, לא רוצה להרגיז את שופטי בג"ץ שדנים בעתירה נגד מינויו כשר. לעקוף סמכויות של ממונה על הגבלים בתרגיל פוליטי מכוער (ואפילו שנתניהו מוביל אותו ודרעי אמור להיות רק המבצע) עלול לגרום לשופטים לחשוב שיתכן ודרעי זקוק לתקופת צינון נוספת מהחיים הפוליטיים. יש מצבים שאסור לקחת בהם סיכונים.
לפחות האפשרות הזאת ירדה מהפרק. בשבוע שעבר דחו שופטי בג"ץ פה אחד את העתירה לפיטוריו והסתפקו בכמה משפטים של חוסר נחת. ההחלטה הורידה מעל ידיו של דרעי את שאריות האזיקים שעדיין דבקו בו מאז שהשתחרר מהכלא בשנת תשס"ב. והנה, משוחרר לחלוטין מכל פחד ואימה חזר דרעי ואשרר השבוע את התנגדותו לעקיפת סמכויות הממונה על ההגבלים ללא אישור הכנסת. וזאת, כאמור, גם לאחר שהממשלה הכניסה כמה תיקונים חשובים.
את פשר התנגדותו של דרעי צריך, כנראה, לחפש יותר בעתיד מאשר בהווה. נכון לעכשיו יש לו את הכתפיים של נתניהו שדוחף את מתווה הגז. אבל מה יהיה בעוד חמש או שבע שנים אם וכאשר יתברר שרואי השחורות בקשר למתווה צדקו? סיטואציות כאלה ואחרות יגרמו אולי להקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת המחדל. ומי אמר שנתניהו יהיה אז ראש ממשלה עם כוח למנוע את הקמת הועדה?
דרעי, רומזים מקורביו, לא רוצה להיכנס להיסטוריה כמי שניצל את סמכותו כשר לקדם את המתווה. אם תרצה ועדת החקירה העתידית לדון בעמדתו של שר הכלכלה דאז, לא לבדו הוא יעמוד על הדוכן אלא עשרים חברי ממשלה ושישים ואחד חברי כנסת שחייבו אותו לעשות מה שעשה.
כך או כך, סרבנות החתימה של דרעי מעבירה את הכדור למגרשו של כחלון. בהנחה שליברמן יתמיד בהתנגדותו לאישור עקיפת הממונה על ההגבלים בכנסת - הקואליציה תהיה זקוקה לכל אחד ואחד משישים ואחד המנדטים שלה בכנסת. מאחר וכחלון טוען שהוא מנוע מלהצביע בנושא הגז בגלל ניגודי אינטרסים (קשרים עם קובי מיימון) וכנ"ל גם יואב גלנט, אין רוב בכנסת לאישור המתווה.
כחלון וגלנט דבקים בעמדתם שלא להצביע למרות חוות דעת מפורשת של היועץ המשפטי הגורסת שהקשרים עליהם מסתמכים כחלון וגלנט אינם אלא עורבא פרח. כחלון עצמו הודיע במערכת הבחירות שהוא יתערב להורדת מחירי הגז, והקשרים של גלנט עם אחד המקושרים הם פחות ממינוריים.
השניים לא רוצים להצביע, מסיבות פרוזאיות הרבה יותר. כמו דרעי, הם לא חפצים ששמם יהיה קשור לעניין לדורות. מילא להצביע עם כל שרי הממשלה בהוראת ראש הממשלה - הרי זה כמי שאנוס על פי הדיבור. אבל להצביע בכנסת ולהיות הקולות המכריעים - לא תודה, אדוני ראש הממשלה.
בראשית השבוע הודיע כחלון לנתניהו שהוא נחוש בהתנגדותו גם אם בכך תגיע הקואליציה לימיה האחרונים. כחלון הבהיר זאת לאחר ש"גורמים בכירים בלשכת נתניהו" טענו כי ראש הממשלה נחוש בדעתו להביא את המתווה לכנסת גם אם זה ייפול שם. ההבהרה של כחלון פירושה: לא מפחדים משבירת הכלים. גם אם זה יוביל לפירוק הקואליציה והקדמת הבחירות.
הנחישות של כחלון תעמוד למבחן המציאות בתוך פחות משבועיים. אם כחלון יחליט ללכת עד הסוף, כאשר בחירות חדשות לא מבטיחות לו בעצם דבר, יהיה צורך לחפש את המניעים שלו במקום אחר. במקרה זה לא משימה קשה במיוחד. די להעיף מבט אל שוק הדיור והנתונים השחורים של הלמ"ס כדי להבין למה כחלון עשוי לחפש את דרכו החוצה מהממשלה הנוכחית.
להלן הנתונים: בשלושת החודשים האחרונים עלו מחירי הדיור בממוצע של שניים פסיק שבעה אחוז. עליה של כמעט אחוז לחודש. עליה דומה נרשמה רק בשנים 2009-2010 (שנות כהונתו של אריאל אטיאס) ואם תימשך שלושה חודשים נוספים אפשר יהיה לקבור את רפורמת הדיור של כחלון בקבורת חמור. משקיעי הדיור משוכנעים בכך והם גודשים את משרדי המכירות של הקבלנים בהמוניהם. כל דירה היוצאת לשיווק נחטפת בתוך מספר ימים. הגיעו הדברים עד כדי כך שכמות הפרסומות לפרויקטים של דיור למגורים ירדו בשמונים אחוז. למה לפרסם, אם הכול נחטף כמו מצה שמורה בערב פסח אחר חצות?
אם כחלון רוצה לדעת איך ולמה זה קורה לו ייטיב לעשות אם יזמין אליו ללשכה את שר השיכון שלפני הקודם, אריאל אטיאס, וישמע ממנו למה כדאי לו, לכחלון, להפסיק עם ההצהרות הבלתי פוסקות על הוזלת מחירי הדיור בזמן הקרוב (לפני שבועיים פגשנו את שר השיכון יואב גלנט. זה העריך באוזנינו כי אם תהיה ירידת מחירים בשנה הקרובה היא לא תהיה מעבר לחמשה אחוז. לדעתו של גלנט, כל ירידה נוספת עלולה לגרום לבנקים לקרוס. ואם שר השיכון לא מאמין בירידה של ממש, אז למה שהמשקיעים לא יחשבו שהמחירים עוד עומדים לעלות?).
כחלון עושה היום את כל מה שאטיאס עשה בשעתו. מציף את השוק במכרזים של מחיר למשתכן, מוריד את עלויות הפיתוח של מנהל מקרקעי ישראל למינימום, ומאותת למשקיעים שאו טו טו המחירים יורדים ולכן כדאי שיחפשו השקעות אחרות. ובשניים התקיים הפסוק: ותפרע כל עצתי. כל מה שעושים חוזר כמו בומרנג לפרצוף.
באופן אבסורדי, ולמרות שכחלון נוקט בצעדים שלא היו בסמכות אטיאס כמו הכבדת המיסוי על משקיעים, השוק רותח עוד יותר. יביט כל קורא סביבו ויראה: אברכים שחיים על מלגה ומשכורת של מורה רוכשים דירות בפריפריה בהיקפים שלא ידעום אבותיהם ואבות אבותיהם. אחד קונה במעלות, השני בבאר שבע, השלישי בקרית מלאכי וירא שמיים יוצא ידי שלושתם. ומעשה באברך תושב סביבות ירושלים המוכר לנו שמחזיק כבר בפורטפוליו נאה של שבע דירות ברחבי הארץ. וכסף מנלן? שאלנו. כל זמן שהבנק מוכן להלוות אפשר להמשיך לקנות - הייתה התשובה.
שם המשחק הוא הכסף הזול. בנק ישראל מתנהל כמו מדינה עצמאית, והשיקול היחיד שמניע אותו הוא החשש ליציבות הבנקים מצד אחד והשמירה עת רמת אינפלציה נמוכה. הבנקים למשכנתאות מודעים לכך, והחשש מירידת מחירים שתסכן את הבטוחות שבידם לא מדיר את שנתם. השמירה על ריבית אפסית מאפשרת להם להעניק לכל דרדק הנכנס בשערים סכומים שבעבר היו נחשבים דמיוניים.
קוראים שעברו את גיל הארבעים מתבקשים לחזור לרגע לימי נעוריהם ולהיזכר באיזו חרדה הם ניגשו לבנק לבקש משכנתא של עשרים אלף דולר בריבית של שישה אחוז לשנה פלוס הצמדה. למשכנתא קראו אז חבל תליה והשתדלו לקחת כמה שפחות. היום, בחסדי בנק ישראל כל שכיר קטן יכול לקחת משכנתאות של עד מיליון שקלים ולהפוך לבעל בית של דירה שניה להשקעה כשבחשבון העו"ש לו יש מינוס שהוא לא יודע איך לצאת ממנו. אבל משכנתא של חצי מיליון? כסף קטן. השכירות ממילא משלמת את ההחזר החודשי.
במצב המתואר, ירידת מחירים בענף הדיור נראית כמו חלום באספמיה. השר לשעבר אריאל אטיאס יכול להעיד מניסיונו כמה קשה היה להתעורר מהחלום הזה. כמו כחלון, גם אטיאס ניצב מול בנק ישראל שמציף את השוק בכסף זול וכמוהו גם הוא למד שמהוצאת מכרזים לדיור ועד שהטרקטורים עולים לשטח עוברות שנתיים-שלוש יקרות. בינתיים השוק רץ קדימה והמחירים ממשיכים לטפס.
ההבדל היחיד בין אטיאס וכחלון הוא שהראשון יכול היה להאשים את כל העולם בכישלונו, וכחלון רק את בנק ישראל, וזה בהחלט לא מספיק. אטיאס האשים את משרד הפנים הבטלן וועדות התכנון האיטיות. את משרד האוצר שקפץ את ידו ולא אישר את כל ההקצאות בשיטת המחיר למשתכן בטענה שהמדינה צריכה להרוויח. כחלון הוא שר האוצר והוא שר הפנים לענייני בניה - לאחר שהוציא ממנו את מנהל התכנון - וראש הממשלה נמצא בכיס הקטן שלו בכל הקשור לנושאי בניה.
המשמעות ברורה: אם בתוך מספר חודשים לא קורה נס פיסקלי של ממש, ההכרה שכחלון הוא סיפור של כישלון, שהיא כיום דעתם של כל חוגי המקצוע בלבד, תהפוך לנחלת הציבור הרחב. כחלון צופה בתהליך הזה כמו גולש סקי שיצא מהמסלול והרי הוא דוהר במדרונות הפתוחים שמסתיימים במישור עם סלעים במקרה הטוב ובתהום פעורה במקרה הרע. בשני המקרים הוא חושב על המשפחה והילדים ומכין את עצמו לעמידה בפני בית דין של מעלה.
בית הדין של כחלון הוא דעת הקהל שלא מכירה את מידת הרחמים. מי שרץ לבחירות על טיקט של הוזלת מחירי הדיור, קיבל את כל הכלים הדרושים לכך ולא הצליח - אחת דתו להימשח בזפת ונוצות ולסובב בחוצות קריה מופקר ללעגם של העוברים ושבים.
דרך המילוט הטובה ביותר של כחלון מהגורל המר המתואר היא פירוק הקואליציה הנוכחית, מכל סיבה שלא תהיה, בהקדם האפשרי. רק אז הוא יוכל לטעון שלא היה לו את הזמן הדרוש לחולל את השינויים שהבטיח. כמובן שאם הוא יחולל את המשבר, המהלך יהיה שקוף כמו בית זכוכית. אבל אם המשבר ייגרם כתוצאה מהתנהלותו של ראש הממשלה, כמו למשל התעקשות על כך שכחלון ואנשיו יצביעו בעד מתווה הגז, זה בהחלט יכול להיות פתח המילוט של כחלון, ששמו כבר מתחרז עם כישלון.
טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'
תגובות
{{ comment.number }}.
הגב לתגובה זו
{{ comment.date_parsed }}
{{ comment.num_likes }}
{{ comment.num_dislikes }}
{{ reply.date_parsed }}
{{ reply.num_likes }}
{{ reply.num_dislikes }}
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 4 תגובות