צביעות כפייתית - תנו לו כבר למות • טור
דרור אידר, פרשן 'ישראל היום', מתייחס לדיון המפוקפק והנרחב על שביתת הרעב של המחבל מוחמד עלאן
תנו לו למות. זה רצונו. הפסיקו לפחד מאינתיפאדה וצונאמי מדיני ושאר ירקות תקשורתיים עבשים. מה השתנה האיום הזה מאיומים אחרים במאה השנים האחרונות? פשפשתי בזיכרוני ועיינתי בספרים מצהיבים ולא מצאתי יום שבו לא אוימנו בזוועות עולם בידי ערביי האזור או אוהדיהם. עולם כמנהגו נוהג. אז מה ההתרגשות?
עציר אחד שובת רעב וכולם מכרכרים סביבו ומדווחים "בשידור ישיר" על החלפת הסדינים במיטתו. עשרות שעות שידור ודיונים לאינסוף בהשתתפות מומחים לאתיקה רפואית ורופאים בפועל ואחמד טיבי בתפקיד אימא תרזה, ומה אתם יודעים - הפלסטינים שבכל יום בשנה שולחים את ילדי בכיריהם להתאשפז בבתי חולים ישראלים, החליטו שאינם סומכים על רופאינו ולכן מבקשים - דורשים! - פיקוח של רופא פלסטיני על הוד קדושתו העציר מוחמד עלאן, להזכירכם: איש הג'יהאד האסלאמי! רזי ברקאי דן בכובד ראש ומתקשר להלסינקי הרחוקה כדי לתת סימנים באמנות ההזנה בכפייה. ולא רק הוא; רבים מעמיתיו הצטרפו לשגַעַת ולטרֶפֶת. או סקנדל או פסטיבל. אם לא הייתה זאת המציאות, הייתי חושב שמדובר בפרודיה על שטעטל יהודי בחלם.
אני נגד הזנה בכפייה. כפייה היא דבר רע. רוצה למות? תפדאל. אני גם לא חובב מעצרים מנהליים. חירות הפרט היא ערך ראשון במעלה שיש לקדשו (כמעט) תמיד, אלא אם הפרט הזה עלול להרוג או להביא להרג יהודים במסגרת חירותו. מעצר מנהלי הוא כלי בעייתי (אבל לא חריג בעולם), ירושה מהמשפט הבריטי שהוגבלה בידי ממשלת בגין הראשונה. אני סומך על לוחמינו וכוחות הביטחון שישתמשו בו במשורה ומתוך הכרח גדול, במיוחד שהדברים נבחנים תחת עינו הפקוחה של ביהמ"ש העליון. לעתים אין ברירה, ודמוקרטיה מתגוננת צריכה לשמור על עצמה ועל מקורות המידע שלה. אלו עלולים להיחשף במידה שהעציר - לא "לוחם חופש" אלא לוחם טרור שבצקלונו מסירות נפש לפגוע ביהודים ולהורגם - יובא לדין רגיל. הדברים אמורים גם ביחס ליהודים החשודים בתכנון לביצוע פשע. כאמור, הכול במשורה ותחת פיקוח ביהמ"ש.
חוק ההזנה בכפייה הוא טעות. עם זאת, הדיון שנכרך בעקביו בהסתדרות הרפואית נגוע בצביעות. לשכת האתיקה הרפואית התנגדה להזנה בכפייה ותלתה בזה נימוקים רדודים. האם אדם שבלע המון כדורים במטרה לסיים את חייו, אינו ראוי שנכבד את רצונו? מדוע בכל זאת שוטפים את קיבתו בניגוד לרצונו? מה ההבדל בינו למוחמד עלאן? הבדל גדול: במקרה הראשון אין לפעולה הרפואית השלכה פוליטית; במקרה עלאן, החדרה בכפייה של צינור הזנה מפריעה למאבקו הבין גלקטי במשטר האימים הישראלי. השתגעתם? הרי זה שיתוף פעולה עם הכובש המנסה באלימות חסרת גבולות ל... אה... להציל חיים. לא, לא להציל חיים אלא להציל את ישראל משערורייה. הסתבכנו. זהו עצם העניין, הרופאים השוללים אינם רוצים להצטייר בעולם כמשתפי פעולה עם הממשלה (שלא לומר עם "המשטר הציוני") ולאבד קשרי מדע ויוקרה. אני רק שאלה: מה הדין במקרה של מחבל עטוי חגורת נפץ שהתפוצץ בכיכר הומת אדם - עכשיו הוא מוטל פצוע קשה אבל בהכרה: האם צריך לכבד את רצונו למות, או לבצע בו פעולות מצילות חיים "בכפייה"?
ביולי אשתקד, בזמן 'צוק איתן', פורסמה עלילת דם בכתב העת היוקרתי לרפואה Lancet. "מכתב פתוח" תבע מהרופאים בישראל "להוקיע את התוקפנות הישראלית... תוקפנות שישראל מסווה כאילו היא מענישה מחבלים", זאת משום ש"ישראל מבצעת מעשי טבח איומים ופשעים נגד האנושות". המאמר פורסם ללא מאמר נגדי או בדיקה. רק לאחר לחץ אדיר, הסכימה מערכת כתב העת לפרסם מאמר תשובה חזק של ד"ר קנטה אחמד.
שלושה חודשים אחרי פרסום השקרים (בכתב עת מדעי!), הגיע ארצה העורך, פרופ' ריצ'רד הורטון, והביע חרטה על הפרסום. הדברים שראה פה גרמו לו להבין שהמציאות מורכבת הרבה יותר. לא צריך להתמצא בנבכי העולם האקדמי, כדי להתרשם מהלוך הרוח הצבוע. לא המוסר, אלא התקינות הפוליטית מכתיבה התנגדות לחוק ההזנה בכפייה, התנגדות שמשמעותה הצהרתית: איננו משתפים פעולה עם השלטונות.
כפי שאמרתי, חבל על הויכוח ועל החוק המיותר. רצונו של אדם כבודו. צריך לאפשר לעלאן לצום ככל שירצה. במיוחד כשיודעים שמדובר במקרה מבחן - כמו בשחרור האסירים - אם יתברר למחבלים הכלואים שישראל מתרגשת מאיום הצום, יפצחו כולם בתרגיל דומה.
משרדי הממשלה השונים הגיבו לסקנדל התקשורתי ושיתפו פעולה עם הפרשה שהתנפחה לממדים קוסמיים. הרי הרופאים מטפלים באיש במסירות, אז מה הבהילות? גדעון לוי כתב מאמר שדמו של עלאן בראשנו? אז כתב. עצם התגובה הממשלתית - כולל פשרות מפשרות שונות - היא הפסד. יתרה מזו, ההתייחסות לפרשה כהרת גורל, הופכת את עלאן בעל כורחנו לסמל גדול הרבה יותר. הוא כבר לא אויב אלא "לוחם חופש", לא רק בפרשנות השמאלית הידועה הצובעת טרוריסטים פלסטינים בצבעי צ'ה גווארה, אלא לוחם למען החופש לצאת מהמעצר המנהלי.
אנחנו יודעים מה כוחם של סמלים להתנשא מעבר למקומם ולזמנם. לא שביתת הרעב ולא מותו של עלאן - תגובתה של ישראל הרשמית ("האויב" מבחינת עלאן) היא שתקבע את עוצמת הסמל ונפיצותו. עלאן יכול לשבות רעב ולמות, הרשות הפלסטינית תקרא כיכר על שמו ותכניסו לרשימת השהידים. זה לא הופך אותו לסמל חריג - רק אנחנו בהתייחסותנו ההיסטרית עלולים להופכו לכזה. לכן חשוב למדוד היטב את התגובות של ישראל הרשמית לפרשה, ואם אפשר - להותיר את הדיון ברמת ההסתדרות הרפואית ורזי ברקאי.
ואחרי ככלות הכול, ברור שהסקנדל התורן הוא רק סימפטום לתחושת הצדק שחלקים בתוכנו איבדו ביחס לישיבתנו בלב הארץ, בנחלתנו ההיסטורית, ערש לידתנו כעם. הנה עצה טובה לאלה בינינו המכורים לחדשות: פנו עשרה אחוזים מהזמן שהקדשתם לחדשות, לטובת קריאה בספרי היסטוריה או במאמרים הנוגעים לאמתות קיומנו ולעובדות הבסיס של שיבת ציון. על כולנה - חשוב לקרוא תנ"ך על בסיס יומי. מי שברור לו שאיננו כובשים בארצנו, אינו חושש לעמוד מול ה"צדק" של עלאן. תפסיקו להרוג יהודים או לתכנן את הריגתם, ונימנע ממעצרים. יותר פשוט מזה?
תגובות
{{ comment.number }}.
הגב לתגובה זו
{{ comment.date_parsed }}
{{ comment.num_likes }}
{{ comment.num_dislikes }}
{{ reply.date_parsed }}
{{ reply.num_likes }}
{{ reply.num_dislikes }}
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות