גבורות שמונים: לגמול חסד עם השונא שלי

1.
זה היה השבוע שלי. במפגשים אקראיים עם דתיים וחילונים בסופר-מרקט השכונתי ובתור הבלתי-נגמר במשרד הרישוי, למשמע שם המשפחה של כותב השורות, התקבלה תגובה קבועה: "אַה, אז אתה מהשושלת של הרב קוק, זה שהשבוע חל יום הזיכרון ה-80 שלו?". השאלה הבאה, היתה מרגיזה. לעתים שנשאלה, ופעמים שלא היה צורך לשאול, כי המבט שאל יותר מכל: "אז איך זה שאתה חובש כיפה שחורה כמו החרדים?". במילים אחרות, רוצים לומר: הרב קוק חבש כיפה סרוגה, נעל סנדלים תנכ"יות, וכל מהותו היתה פשרות בהלכה והקמת התנחלויות. רבים מסלפים את דמותו. כמה עצוב, כמה מתסכל.

אז מי באמת היה הרב קוק? נשתמש במילותיו שלו על 'פרשנים' שטחיים המנסים להבין את עומק שיר השירים: "משוּלים אנו לגמדים טרוטי עיניים המנסים להגדיר אדם גבוה העומד מולם". ובכל-זאת, ננסה: הוא היה ענק בתורה ובהלכה, כתב ספרים עמוקים בנגלה ובנסתר, קירב את הרחוקים, הרביץ תורה בקרובים, ובאהבתו לכל אשר בשם ישראל ייקרא, גמל חסד בגופו ובממונו עם כל אדם, כולל עם אלה שלחמו נגדו מחוגי ה'קנאים' בירושלים.

קל להם, לאלה שלא גדלו על מורשתו האמיתית, לומר "אילו הרב קוק היה חי" בניסיון לצייר דמות של פשרות בעניינים שגופי תורה תלויים בהם, אך בני-משפחתו ותלמידיו נחרדים מהניסיונות הללו. כמה חבל שבעיקר אלה, הפשרנים, מנכסים לעצמם את דמות-הענקים, בעוד אחרים הלבושים כחרדים מעזים להתבטא נגדו, למרות דבריהם הברורים של גדולי הדורות, כדוגמת מרן הרב אלישיב, מרן רבי שלמה זלמן אויערבאך, וגדולי האדמו"רים זכר צדיקים וקדושים לברכה. עקבתא דמשיחא. בשורות הבאות ננסה לשפוך אור על שתי פרשיות בחיי הגאון הראי"ה זצ"ל: יחסו למתנגדיו וקדושתו.

2.
הראי"ה היה ער למצוקתם החומרית של תלמידי-חכמים בירושלים, והיה נוהג לשלוח להם מתן-בסתר ככל שהשיגה ידו, ובפרט בערבי חגים, בהם ההוצאות מרובות.

בין הנתמכים על-ידו היו גם מתנגדיו הפעילים והנמרצים ביותר, שהיו נתונים במצוקה חומרית. הרב לימד עליהם זכות שאין הם מבינים את דרכו. מבחינתו, יש לסייע לכל יהודי, ובפרט אם מדובר בתלמידי-חכמים ויראי-שמים. הוא דאג לכך שלא יידעו כלל ממי מגיעה אליהם עזרה זו. רק כעבור שנים מרובות, נודע לאחדים מהם, להפתעתם, מי היה המלאך המושיע, הצדיק הנסתר, אשר עמד להם בשעת דחקם, ובאורח-פלא חילצם מן המצר.

גם בערב פסח תרפ"ד, כששהה הרב זצ"ל במגבית ממושכת בארצות-הברית לטובת הישיבות, לא שכח את מצוקת מתנגדיו בירושלים. הוא דאג להעביר לארץ סכומי כסף נכבדים בצירוף רשימה של שמות הנתמכים והסכומים המפורטים. בראש הרשימה, הופיעו שמות מתנגדיו. מקורביו באו אליו בטענות: הם מצערים אותך ומבזים אותך, נכון שאינך מחזיר להם כגמולם, אך מדוע לתמוך בהם? כלום חסרים נזקקים בין אנשי שלומנו?

"הנהגה זו היא מצוה מפורשת מהתורה", הסביר להם הרב. "יש לנו מצות פריקה וטעינה, 'כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, עזוב תעזוב עמו', והנה אני פוגש שני חמורים רובצים תחת המשא, האחד שייך לאוהב שלי, והשני שייך לשונא שלי. למי אקדים לעזור? הנטייה הטבעית שלי לגשת לעזור מיד לחמור של האוהב, אבל חכמינו מלמדים אותנו להקדים לגשת לחמור של השונא. מדוע? 'לכוף את יצרו - עדיף'. כלומר, לעשות דבר שלא מתחשק זה חשוב ביותר, יש בזה כפיית היצר הרע. הרי התגובה הטבעית היא לנקום באויב ולעזור לאוהב, אך לא! לא ניתן לכוחות הזרים להשתלט אלא נעזור נגד הרצון הטבעי".

אמר הרב: "אני מקדים לדאוג לטובת שונאים שלי עוד לפני האוהבים שלי, כדי לכוף את היצר שאומר לי 'אל תתן להם, זו ההזדמנות שלך להחזיר להם'. כדי לכופף אותו – או בלשון התלמודי 'לכוף את יצרי' – אני מקדים ונותן להם, כנגד הנטייה הטבעית".

בנו הרב צבי יהודה כותב בזיכרונותיו כי אביו היה מרבה לשוחח על חיוב זה של הקדמת השונא לאוהב כדי לכוף את יצרו "והביע את צערו ונאנח על שאין העולם זהיר במצוה זו, למשל כאשר שני אנשים פונים אלינו בו זמנית בבקשת עזרה, אחד מהם יותר אהוב עלינו והשני פחות, ואנחנו מקדימים לעזור לאהוּב".

3.
סיבה נוספת להנהגה זו מובאת בשם הרב מנחם-מנדל פרוש ז"ל ('מועדי הראי"ה' לרב משה צבי נריה): "פעם אחת נסובה שיחה על שולחנו של הרב על אודות הסבלנות המופרזת של הרב כלפי מתנגדיו הקנאים, שפגיעתם קשה, והיו מנאמניו שאמרו שהוא מוחל יותר מדי על כבודו וכבוד תורתו".

השיב הרב תשובה נוקבת: "כשאני מפשפש במעשי ובוחן את דרכי, מתעוררת גם אצלי לפעמים המחשבה, שמא צודקים המתנגדים לי כי הנני סבלני יותר מדי כלפי החופשיים, ומגלה יחס טוב מדי לפורקי עול תורה ומצוות... וליבי נוקפני על כך... אולם כשמתברר לי כי גם כלפי מתנגדיי איני רוחש שום טינה, ומשתדל לעזור גם להם ככל יכולתי ואני מרגיש חיבה יתרה לכולם, גם לגבי הפוגעים בי ומקניטים אותי, זה משמש לי כבחינה נפשית-פנימית ומוכיח לי כי כל מעשי לשם שמים הם, וכל דרכי הסבלנות שלי נובעים מתוך אהבת-ישראל, שהקב"ה זיכה אותי בה, כמידה קבועה בלבי, ומתוך שסיגלתי לעצמי את המידה לדון כל אדם לכף-זכות".

4.
גם בבית זקני, הגאון רבי רפאל הכהן קוק זצ"ל הרב הראשי לטבריה, המשיכו בדרכו של הדוד הגדול באהבת ישראל, ללא כל הבדל בין חוג ועדה. על קיר הבית, נתלה שלט ענק, שהיווה מוטו עבור בני-הבית והמבקרים בו: "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

בית סבא וסבתא בטבריה, היה מרכז להכנסת אורחים. בין היתר, היו מתארחים בו חינם אין כסף יהודים שבאו לצורכי בריאות למספר ימי רחצה ב'חמי טבריה', ולא היה בידיהם די ממון ללינה במלון.

יום אחד פונה אל סבתא אורחת מבוגרת: "את יודעת מי אני?".

"יקירתי", משיבה לה סבתא. "אני לא שואלת אף אחד מי הוא. העיקר הוא יהודי. אני מקרבת אותו ומכניסה לביתי".

"ובכן", משיבה האורחת, "אני בתו של אותו ירושלמי, שבכעסו וקנאותו על הרב, העז לשפוך עליו מי שופכין בעת שהספיד את רב שכונת מאה שערים. אומנם", הוסיפה האורחת, "אנחנו מתחרטים על המעשה הנפשע שעשה אבינו, ואת עונשינו כבר קיבלנו בעולם הזה, צרות רבות אפפו את משפחתנו".

מבוהלת, ממהרת סבתא לחדר הלימוד של סבא, לשאול אותו כיצד לנהוג באורחת זו. "אתה יודע מי היא האישה המתארחת אצלנו?".

"מניין לי לדעת?", תוהה סבא, כשראשו שקוע בגמרא.

"היא בתו של פלוני", ממשיכה סבתא. סבא מרים את שתי ידיו בהתלהבות: "ברוך ה' שזיכני לגמול חסד עם בתו של השונא שלי..."

"כל-כך התביישתי", הוסיפה סבתא. "שמחתי שלא הספקתי לשאול את שאלתי, וחזרתי למטבח"...
5.

5.
חניכים בתנועת נוער ביקשו להתקבל בביתו. הרב ביקש שהנערים והנערות יישבו בנפרד. ואכן, הבנים ישבו בצד הימני של החדר, ואילו הבנות התמקמו בצד השמאלי.

בשעה שדיבר הרב בפניהם, לא הזיז את ראשו ימין ושמאל, כדרכם של נואמים השומרים קשר עין עם הקהל. הוא עמד כאשר כל גופו מוטה כלפי צד שמאל.

זקני הרב רפאל קוק זצ"ל שישב לצד הרב, הסביר לנוכחים המופתעים: "הבטתי בפני הרב, במשך כל השיחה היו עיניו עצומות ולכן לא הבחין שגופו מוטה לצד הלא נכון..."

כזה היה הרב קוק!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!