האחריות מוטלת על גדולי ישראל והמנהיגים!

פרשתנו עומדת כבר בסימן ההלכות המעשיות הקשורות לישיבתנו בארץ ולסדרי השלטון הנוהגים בה. מלך, סנהדרין, נביא, כהן משוח מלחמה – כל אלו הינם דברים הכרחיים לקיומו של עם על אדמתו. והתורה מורה לנו בדיוק מה מעמדו של כל מוסד שלטוני, כאשר התורה שבעל-פה יורדת לפרטי הדינים ויישומם בשטח. ולכאורה, היה מקום לשאול – מדוע משנה לתורה אילו סדרי שלטון יונהגו? הרי כל עם חייב להעמיד לעצמו שלטון ומערכת משפטית, ואין ספק שגם בני ישראל יעשו כן על אדמתם.

התורה לכאורה אמורה רק להורות שבני ישראל יקיימו את המצוות, ושינהיגו את עצמם כרצונם – מלך, נשיא, דמוקרטיה ייצוגית, רפובליקה נשיאותית – מה זה משנה כל-כך מבחינת התורה?

אולם כאן טמון יסוד גדול, והוא שההנהגה בישראל אינה כמו בשאר האומות. בישראל, המנהיג אינו אלא נציגו של הבורא להשכנת השכינה בארץ. המלך, הנביא והשופט אין מהותם "לשמור על הסדר", כי אם לדאוג לכך שהתורה לא תיוותר בשמים, אלא תיושם בפועל כאן, בחיי המעשה. ולכן המנהיג נושא באחריות לכך שהעם יתנהל כשורה.

דוגמא לאחריות זו מובאת בפרשתנו במצוות עגלה ערופה. הרוג נמצא בדרך, מחוץ לעיר. יכולים אנשי העיר לומר – מה לנו ולצרה זו? הרי לא נודע מי הכהו, וזה לא קרה בתוך התחום שלנו. אולם התורה מצווה שיצאו אל מחוץ לעיר, כשהזקנים, גדולי התורה, בראש העם, ויערפו עגלה על-מנת להתכפר. אכן, עצם זה שנמצא הרוג קרוב לעיר מחייב את אנשי העיר ואת הרבנים הצדיקים בכפרה! התורה סולדת מאותו "ראש קטן", מאותה גישה לפיה מה שלא מצוי בארבע אמות שלי לא נוגע לי. התורה מחייבת יוזמה ולקיחת אחריות, והיא מענישה את אלו הטומנים את ראשם בחול ואומרים "לא ידענו", "לא שמענו".

אותו עיקרון של לקיחת אחריות מקבל את ביטויו המובהק ביותר מפי הזקנים בעת שהם רוחצים את ידיהם וקוראים – "ידינו לא שפכו את הדם הזה!" (כ"א, ז'), ובמילים אחרות – "עשינו ופעלנו בכל דרך למנוע מקרה רצח". רק אחר שהכריזו כך קבל עם ועדה, רשאים הם לבקש מה' – "כפר לעמך ישראל אשר־פדית ה' ואל־תתן דם נקי בקרב עמך ישראל" (שם ח'), ורוח הקודש מכרזת – "ונכפר להם הדם".

כה חיונית היא אותה לקיחת אחריות, עד שחז"ל במשנה (סוטה פרק ט' משנה ו') תמהים על לשון הפסוק – "ידינו לא שפכו את הדם הזה", ומקשים – "וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?". והם מתרצים על המקום – "אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה".

מי שלא מבצע פעולה חיובית של חסד עם הזולת – מטילה עליו התורה אחריות כאילו שפך את דמו! רואים כאן כמה חשובה הערבות ההדדית, עד כמה כלל ישראל, ומנהיגיו בעיקר, מחויבים לדאוג לכך שיהודים יוכלו לנוע בדרכים מאין מפריע. האם יש ממשלה בישראל כיום שמסוגלת לרחוץ את ידיה לנוכח ההרוגים היהודים בדרכי יהודה ושומרון ולומר בכנות – "ידינו לא שפכו את הדם הזה"? וכאן ראוי להעיר, שהתלמוד הירושלמי על המשנה מביא הסבר אחר לפסוק מזה המובא במשנה.

המשנה אומרת ש"לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון", והדברים מוסבים על הנרצח, וכן מובן באמת בתלמוד הבבלי. אולם הירושלמי מביא שבארץ-ישראל למדו את הפסוק כמדבר על הרוצח, ו"ידינו לא שפכו את הדם הזה" משמעו ש"לא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו" – כלומר לא שחררנו אותו אחר שרצח קודם לכן, ובכך גרמנו את הרצח הבא, זה שקרבנו לפנינו כעת. כנראה שלפני ביצוע עסקת שליט, לא למדו השרים ירושלמי על מסכת סוטה.

לקיחת אחריות הינה, כפי שאנו רואים, מתכונות היסוד של ההנהגה בישראל. גדולי ישראל והרבנים מחויבים לפעול בכל כוחם למנוע פגיעה ביהודים, למנוע רצח, ומי מהם שלא פעל לא יוכל לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה!" אלו שמחשבנים את צעדיהם לפי יועצי תדמית ואשר עורכים סקרים לפני כל צעד שהם נוקטים – אינם מתאימים להנהגה. ראוי שיפנו אותה למנהיגים האמיתיים, לאלו שלוקחים אחריות, לאלו שמאמינים באמת.

ברוך מרזל.
עוצמה יהודית
חברון

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!