הצילו - אני מכור!

כוחה האדיר של ההתמכרות היא בעיקר משום היותה 'משליכה' את האדם למחוז מרתק ומפצה, היא גורמת לו לאדם להתרחק ולברוח מהשגרה המעיקה והמשעממת לעתים.

התיאור אמנם לוקה בכלליות יתר, כי לא ניתן להכריע בצורה גורפת ומכלילה לגבי כל המקרים והצורות, אלא שיש כאן בהחלט יותר מקורטוב של אמת.

נאמר זאת כך:
על פי רוב 'המתמכר' סובל מקושי נפשי וקיומי בכל הנוגע לחיי השגרה שלו, הוא לא מוצא את שלוותו, קשה לו ואף מעיק עליו משום סיבה כשלהי שלא תמיד היא גלויה גם לו עצמו.

יש לו – למתמכר, צורך פנימי דחוף 'לברוח' להסתלק מן השגרה המדחיקה והמעיקה. והנה הוא 'תפס' עיסוק או התעסקות כלשהי הגורמת לו במישרין או בעקיפין להתרכזות ב'שם' - במחוז המרתק והמעניין אותו, ולא משום שהעיסוק הוא בהכרח 'טוב' ולעתים הוא גם מביך ואף גורם לו לתופעות לוואי של ייסורי מצפון ובושה עצמית, אבל בכל זאת כאשר הוא נתקל שוב בשגרה המעיקה הוא באופן מודע או אפילו גם בלתי-מודע נחפז לאזור הבריחה המפוקפק שלו.

כדאי לציין בשלב זה שלא כל התמכרות היא בהכרח שלילית, ההיפך הוא הנכון, ישנם הרבה התמכרויות שאנו מייחלים ומתפללים עליהן שיבוא ויקנו שביתה אצלנו כמו למשל ההתמכרות של: "ותרגלנו בתורתך"...

כל פעילות שיש בה כדי לגרום לאדם 'להתמכר' אליה מהווה התמכרות. 'מתמיד' וגאון שלומד יומם ולילה בבחינת 'לא פסק פומיה מגירסא' נמצא בעצם בעיצומו של 'התמכרות' התמכרות חיובית ומיוחלת ביותר. אנו מאחלים התמכרויות שכאלו לנו ולצאצאינו לעד!

וכבר אמר על סוג התמכרות שכזו נעים זמירות ישראל דוד המלך: "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" (תהלים קיט).

דוד המלך בהחלט אומר כאן אמירה מכוננת ומסביר בעצם את מהות תהליך וסיבת ההתמכרות: האדם נמצא במצב של 'עוני', של מצוקה, קשה לו, אין הוא מוצא מזור ושחרור ממצוקתו המעיקה ולכן הוא 'בורח' להתעסקות מפצה ומשחררת ממקדת וממכרת גם יחד: 'שעשוע התורה מצילה אותו מעוניו'...

הקב"ה ברא את האדם בצורה כזאת שהוא תדיר מחפש 'עונג' מחד, ומאידך הוא מאוד משתדל להתרחק מ'כאב'.

'השגת עונג ומניעת כאב' אלו שני האלמנטים הנפשיים המובנים באופן אורגני בתוך המנגנון הנפשי הפנימי של האדם.

כאשר אנו חשים 'מצוקה' מכל סוג שהיא, אנו נעשה ככל אשר לאל ידינו כדי להיחלץ ממנה או למזער להקל במצב. כאשר 'המתמכר' מוצא את עצמו במצב שגרתי 'משעמם' או אולי 'חסר חשק' הרי שמוחו מתרגם זאת מידית ל'כאב' ואז הוא ישתדל בכל מאודו להיחלץ ממצוקתו, במידה והוא 'עולה' על משהו שיש בו כדי להבריח אותו ממצבו העכשווי העגום הרי שהוא יתקשה מאוד לסרב לו.

כאשר מצב זה חוזר על עצמו הוא לאט ובהדרגה הולך ורוכש 'דפוס התנהגות' המשתלט בעצם על חופש-הבחירה שלו והוא נהיה משועבד ברמות כאלו או אחרות לפעילות המסוימת העונה על הצורך העכשווי של ההיחלצות.

ידוע הכלל האומר ש'הרגל של כל דבר נעשה שלטון' והנה לך 'התמכרות' במלוא תפארתה, או 'כיעורה'...

ההתמכרות אם כן נוצרת בעיקר מתוך מניע פנימי להיחלצות ממצוקה וכאב מכל סוג שהוא.
נשאלת אם כן שאלה מתבקשת: איך נסביר את העובדה שבהרבה מקרים כאשר מדובר בהתמכרות שלילית, כמו למשל בימינו בעידן האינטרנט, בו המתמכר ממש לא רוצה ולעתים אף בוכה בדמעות שליש על עצם התמכרותו, הוא מחפש כל דרך לצאת מזה והוא בכל זאת ממשיך בהיסחפותו השלילית למרות שהיא גורמת לו לטונות של כאב? הרי קבענו נחרצות שהאדם בעצם רוצה להימנע מכאב ולהשיג עונג?
התשובה היא פשוטה ביותר: קיים כאן שיקול פנימי מהיר ובהרבה מקרים אף מכריע, היכן הכאב והעונג יותר גדול ויותר עכשווי.

כאשר האדם המתמכר חש שקשה לו להיות ולשהות במצבו המעיק ומאידך קורץ לו הגירוי המאופיין בדפוס-התנהגות המושך אותו לעבר אותו גירוי מתמכר הרי שבאופן משוקלל מהיר כבזק נופל הוא בפח. יש כאן שיקול של רווח מול הפסד, נעים לו כדאי לו יותר רווח ועונג מדומה עכשווי מאשר עונג דחוי.

בל נשכח: דחיית הגירוי גם היא מהווה כאב, זה לא כל כך פשוט ומובן מאליו לדחות גירויים שכבר התבייתו בנפשו של האדם. לזה דרוש גישה וכלים מיוחדים המתאימים למצב. ואין כאן המקום להאריך בנידון.

הכותב הוא מומחה בעיצוב התנהגות, מאבחן דידקטי מוסמך.
מחבר ספר "עלה והצלח"

[email protected]

שלמה מיכאל בוקשפן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!