עצרו הכל - רוצה להרגיש קצת אלול

ככה פתאום, ללא שום הכנה מוקדמת, הוא תופס אותי במלוא עוצמתו. ראש חודש אלול. בזמן שאני חושבת על הבכור שגדל בעוד שנה ומתחיל את לימודיו, קשה לי שלא להיזכר בימי ילדותי. בתור בת, "זכיתי" לפריווילגיה של ימי חופשה נוספים ולא מועטים לאחר שאחיי היו חוזרים לישיבות ותלמוד התורה. בעוד הם מתארגנים עם ילקוטים/מזוודות, ספרי לימוד ומכשירי כתיבה, אני הייתי מתכננת את היעד הבא של החופשה שלי.

כמעט ולא שמעתי מהם קיטורים, למען האמת. בתחושה של שליחות על שלל הסבריה של אמא, שנגעו בעיקר לחשיבות לימוד התורה של הבנים ועל זכותם, הם היו יוצאים השכם בבוקר לתפילת שחרית במניין, מותירים אחריהם בנות ישנות שינה עמוקה, כמעט נטולת דאגות.

לא מעט פעמים בשנים האחרונות יצא לי לכתוב על תחושת החמיצות הממלאת אותי משנה לשנה, עת אני מתרחקת מימיי כתלמידה מן המניין. למען האמת עברו כבר 12 מאז פקדתי את שנותיי בסמינר, וככל שהשנים נוקפות, כך גוברת תחושת הריחוק. לא סתם פתחתי בעובדה שראש חודש אלול תפס אותי ללא הכנה מוקדמת. הנה אני, אמא לשלושה, עובדת במשרה מלאה פלוס, בקושי מוצאת זמן לישון בלילות, רודפת אחרי הזנב שאין לי, לעתים, ובקושי זכרתי השנה את התאריך של חזרתו לבית הספר של הבכור. עם כל האינטנסיביות שהיתה מנת חלקי בחודש האחרון, הגיע היום האחרון לחופש, ואני נזכרת באימה שמישהו פה בבית צריך מחברות ועפרונות! באמת יפה מצדי. דבר כזה לא קרה לי מעולם. חוסר הארגון המשווע הזה באמת חסר פרופורציות. אז את אלול לזכור?
ובכן, מה את רוצה? שאלתי את עצמי. אינך אשמה בכך שתחושת האלול ממך והלאה. בקושי את היום הזה את עוברת ומספיקה למלא את כל מחויבויותייך, מה לך לצפות עוד?

נכון שאני עסוקה עד למעלה מהראש, נכון שאני עובדת ללא הפוגה, ובנוסף מנהלת ביד רמה בית בישראל, אבל האם כל אלו מצדיקים את חוסר המוכנות שלי לימים הבאים?

אולי זה הריחוק עליו אני מדברת. אם הייתי קצת יותר בעניינים, הייתי לבטח מרגישה קצת מהתחושה הזאת של אלול...

ופתאום, כמה עשורים לאחר ששמחתי כל כך שאני בת ולא בן, ולא קינאתי כלל באחיי ששבו למקומות לימודיהם לצלול ללימוד התורה, ותמיד שמחתי על האפשרות לרבוץ במיטה עד אמצע היום ולעשות ככל העולה על רוחי, פתאום אני מגלה, כשאני כבר בת שלושים, שיש בי מן תחושת צריבה קלה כזו של קנאה. קנאה באחיי שהיום, ראש חודש אלול, חוזרים ללימודי התורה אותם לא זנחו מאז היו ילדים, ובבני הבכור, שאמנם עדיין בגיל של לקנא באחיותיו שיישארו בבית, אבל גם הוא יזכה ליהנות מריחו של חודש אלול במסגרת תלמוד התורה, ובכל אלו ששבים לשגרה.

אני, אני אהיה רחוקה מכל אלו. אני אמשיך לרדוף אחר הדד ליין והמשימות, בין המטלות היומיומיות, הטלפונים מהבנק, הדברים הכל כך בנאליים וגשמיים, אני אמשיך לנסות לעמוד בכל ההתחייבויות שמציפות אותי בחיים, וכל הזמן הזה תלווה אותי תחושת ההחמצה, תחושת הקנאה, תחושת הרצון להיות שם רגע אחד, להרגיש ולהריח את תחילתו של האלול.

אך אל נא תטעו, כי יש בידי לעשות דבר מה שישיב את נשמתי. היום אני מחבקת את הבכור, מנשקת אותו באהבה, מבקשת שיהיה שם כדי לקבל גם קצת בשבילי. מאחלת לו שיידע להעריך את מה שהוא מקבל היום, כי יש כאלו שלא זוכים לכך מחר.

מרגישה אמא גאה שזוכה לשלוח את בנה ללמוד תורה, ומאמינה שפה יש לי את חלקי בתחושה שכה חסרה לי בתוכי.

מאחלת לכל הילדים, הבחורים, האברכים, ולכל האימהות והנשים שעומדות מאחוריהם, שתהיה שגרה מבורכת, בטוחה, מוצלחת, קלה, בריאה, מוארת ומלאת עוצמה.
חודש טוב!
שיפי

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!