"לא עליך המלאכה לגמור" • טורו של הרב נורדמן

א.
בשבת הקרובה אנו נכנסים לחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. בני עדות המזרח מתחילים באמירת הסליחות, האשכנזים מתחילים כמנהג ,בתקיעת שופר , עם סיום תפילת שחרית והאווירה כולה משתנית. חודש של רצינות והכנה לקראת יום הדין הקרב ובא.

ידוע שההבדל המהותי בין האדם לשאר בעלי החיים, הוא היותו של האדם בעל בחירה חופשית. זאת, בניגוד לכל יתר ברואי תבל, שכל מהלכיהם מוכתבים על פי חוקים קבועים הניתנים לחיזוי מראש. לעומת זאת, בזכות הבחירה החופשית האדם מסוגל להפתיע תמיד. התחזיות ביחס להתנהגותו, לעתים תכופות מתבדות כליל.

אמנם גם בגופו של האדם פועלים חוקי טבע, כדרך שהם פועלים על בעלי החיים, אולם נוסף לכך, האדם מסוגל לפעול על פי רצונו החופשי בדרכים בלתי צפויות. דרכי התגובה של האדם לכל מצב אפשרי הן רבות ומגוונות, מעבר לטבעו ולתכונותיו. כאמור, אפשרות זו של בחירה היא המאפיינת את מין האדם, והיא ההופכת אותו לנזר הבריאה.

כאמור, הבחירה החופשית היא הסממן הבולט של עליונותו הרוחנית הבלתי מעורערת של האדם על פני כל יתר היצורים. התורה מדגישה עיקרון זה במקומות רבים. אחד מהם מופיע בתחילת הפרשה: "ראה אנכי נותן לפניכם... ברכה וקללה, הברכה - אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו".
בפרשת נצבים שנקרא בעוד מספר שבועות, סמוך ונראה לראש השנה, נקרא שוב על עניין הבחירה החופשית. רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע וכו' הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

בורא עולם, רצה להיטיב לברואיו, ולכן, נטע בהם את כוח הבחירה החופשית. באמצעות כוח זה מסוגל האדם לבחור את דרכו בחיים על פי רצונותיו ולהחליט על צעדיו בהתאם לכושר שיפוטו האישי. אלמלא הייתה ניתנת ביד האדם היכולת לבחור בעצמו את מהלכיו, לא היה טעם להטיל עליו חוקים או חיובים כלשהם. אם הכול מוכתב מראש וניתן לצפות מראש את העתיד להתרחש, אין משמעות לשכר או לעונש המיועדים לאדם. לא יעלה על הדעת שיש להעניש אדם בשל מעשים רעים שאינו אחראי להם. כמו כן, אין מקום לשלם לאדם שכר על מעשיו הטובים שעשה שלא בבחירתו. ואמנם, לבעלי חיים לא מיועד שכר או עונש, שהרי הבחירה החופשית נעדרת מהם.

עד כדי כך האדם הוא בעל בחירה שאפילו על השמחה הוא מצווה ושוב בפרשתנו "ושְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי השם אלקיכם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם..." ובהמשך

" וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי השם אלוקיך בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:"

ב.
היום אני אופטימי. בשבת האחרונה התארחתי עם בני משפחתי בירושלים עיר הקודש. לא סתם בירושלים אלא ברובע היהודי, ולא סתם ברובע היהודי אלא בסמוך ממש לשריד בית מקדשנו – "הכותל המערבי". יוצאים מדלת הבית ונמצאים ברחבת הכותל.

בליל שבת קודש, הגעתי לכותל המערבי עם שקיעת החמה. אמנם זוהי אינה הפעם הראשונה שאני זוכה להתפלל בכותל המערבי בשבת קודש, אך המחזה הזה גורם לי בכל פעם להתרגשות – כאילו וזו הפעם הראשונה. עם ישראל על כל גווניו וצבעיו עומד ניצב מול הכותל. קיבוץ גלויות שאין כמותו. האווירה מחשמלת. ריקודים בצבעים וסגנונות שונים, המתאחדים אט אט למעגל אחד וגדול.

זה עתה סיימנו את ימי האבלות על חורבן הבית, וכל העת אנו מחפשים סיבות לתקווה. אמנם ירושלים איננה בנויה במובן הרוחני וכולנו מייחלים לבית המקדש שירד משמי רום בנוי באש, אך לכל הפסימיים שמדברים כל העת על ירושלים השסועה והמפולגת, אני מזמין אותם לרחבת הכותל, בשעת דמדומי חמה של יום שישי. אני בטוח שהוא יצא אופטימי משנכנס.

ההתרגשות טרם הסתיימה. ביום השבת קודש, בבוקר, עת הגענו להפטרת השנייה מ"שבע דנחמתא" (כינוי לשבע ההפטרות שמפטירים בנביא, לאחר קריאת התורה, בשבע השבתות שבין תשעה באב לראש השנה, העוסקות בנבואות נחמה ובחזון הגאולה, כפי שיהיה באחרית הימים. ההפטרות לקוחות כולן מקובץ נבואות הנחמה שבספר ישעיהו). בהפטרה האחרונה הנביא מבטיח ואומר: "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה.

"כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ. עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה. וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם". ואני מרים את הראש מהחומש ורואה את המוני היהודים הגודשים את הרחבה. נכון, יש לנו עוד כברת דרך לעבור עד שנראה את ירושלים הבנויה בתפארתה, אך מהשבת הזאת חזרתי עם מטען רב של אופטימיות. עם הנצח לא ישקר! עם ישראל חי!

והפילוגים בירושלים? ההפגנות? חילוקי הדעות של נציגי הציבור? אני מאמין שעם רצון טוב והרבה חכמה, ניתן ליישב את ההדורים ולגשר על הפערים. שוב, חזרתי אופטימי.

ג.
עם האופטימיות הזו נכנסתי השבוע לאולפני רדיו "קול ברמה", להשתתף בפאנל מיוחד עם נציגי ציבור/חברי מועצה, בדגש על חברי מועצה דתים/ חרדיים המכהנים כחברי מועצה בערים מעורבות. את הפאנל הנחה ידידי ר' דודי שוומנפלד.

ישבתי שם באולפן, והאזנתי בקשב רב לדברי הנציגים. איש איש והתמודדויותיו. אינו דומה אופי הפעילות בראשון לציון, לאופי הפעילות בנתניה. ואת חדרה בוודאי אי אפשר להשוות לפתח תקווה וכו'. בכל מקום מאבקים שונים, תפישות עולם אחרות, ומועצה אחרת. ראש העיר הוא בוודאי שונה בכל מקום, כך שאי אפשר למתוח קו בין מקום אחד למשנהו. איש איש עושה את תפקידו על הצד הטוב ביותר.

אך הייתה נקודה שחזרה על עצמה שוב ושוב, שמצאתי לנכון להתעכב עליה גם במהלך הפאנל. תחושת שכרון הכוח שלא תמיד משיג את המטרה – ולפעמים אף להפך.

בסיום מערכת הבחירות האחרונה פרסמתי מאמר תחת הכותרת "מגבלות הכוח" ואצטט: "יש רגעים שבהם נדמה לך כי כל הכוח בידיים שלך. באבחת הרמת יד אתה יכול לשנות סדרי עולם, ולגרום לכמה אנשים להזיע על כיסאותיהם. זה יכול לקרות פעמים רבות, אתה בדיוק לשון מאזנים, הקואליציה מקרטעת ועוד שלל הזדמנויות. לכאורה די בהחלטה אחת שלך, על מנת להראות "פעם אחד ולתמיד" לראש העיר ולפקידות הבכירה מי באמת קובע ועל פי מי ישק דבר... המשנה באבות מלמדת אותנו "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה". את המסר הזה יש לחדד יום יום. שעה שעה. המערכת גדולה ממך, הייתה לפניך ותישאר אחריך. תפקידו של נציג ציבור הוא לתמרן בחכמה ובתבונה בתוך המערכת הגדולה. האימתנית.

מסר דומה קבלתי ממרן רה"י הגראי"ל שטינמן שליט"א, לאחר שנבחרתי ליו"ר ";יהדות התורה " בחדרה ונכנסתי לראשונה למועצת העיר. על השולחן נערמו בתוך פחות מ24 שעות נושאים רבים ומגוונים לטיפול. חלקם קריטיים ביותר, סביב המוסדות. כל נושא בפני עצמו היה סיבה לפרישה מהקואליציה...

מרן ראש הישיבה שליט"א, שאליו רצתי בבהלה, הוריד לי מיידית את האוויר מהגלגלים. בעיניו החדות ובראייתו ארוכת הטווח העביר לי את ה"שיעור בעסקי ציבור" אותו אני זוכר עד היום, סביב "מגבלות הכוח". כמעט בכל צעד וצעד בהמשך הדרך הורה מרן רה"י שליט"א שיש להימנע ככל הניתן מלהשתמש בכוח, אשר פעמים רבות הינו מדומה, זמני, ופעמים הוא רק לרועץ".

את המסר הזה העברתי בשידור לידידיי נציגי הציבור. "לא עליך המלאכה לגמור".

בימים של מאבקים, אני ממליץ לכל נציגי הציבור, מכל המגזרים, להתאזר בסבלנות, ללגום מים, ולעשו הכל בכדי להגיע להתדיינות והידברות. אני חושב שחדרה יכולה להיות דוגמא למופת, ביכולת של נציגי הציבור לישב בצוותא ולהגיע להבנות ולדעת להתווכח בדרך של כבוד.
האם זה שייך בכל מקום בארץ? סיכמנו שהיום אני אופטימי...

שבת שלום וחודש מבורך

הרב בן ציון נורדמן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!