ברכה או קללה – אין דרך אמצעית! • טור

חשבתי השבוע לכתוב על הציווי המפורש שבפרשתנו לבער עבודה זרה מהארץ, אולם לאור ציד המכשפות שמסביב, אני נאלץ לשמור את הנושא לפעם אחרת ולהתמקד השבוע בעניין אחר.

בתחילת הפרשה בא ציווי לתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. הספורנו על המקום מעיר את תשומת לבנו לכך שישנה כאן הנהגה מיוחדת, שה' מועיד לעמו, הנהגה השונה מזו אליה זוכות שאר האומות. ואלו דבריו –

"הביטה וראה שלא יהיה ענינך על אופן בינוני כמו שהוא המנהג בשאר האומות. כי אמנם אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה והם שני הקצוות כי הברכה היא הצלחה יותר מן המספיק על צד היותר טוב. והקללה היא מארה מחסרת שלא יושג המספיק ושניהם לפניכם להשיג כפי מה שתבחרו".
סמלי הדבר, שהברכה והקללה ניתנו משני הרים גבוהים, שאין גשר המחבר ביניהם. מי שעומד היום בעיר שכם יכול לראות בחוש שישנה ברכה או קללה, אך אין משהו אחר באמצע.

ונשאלת השאלה על שום מה זכינו לאותה הנהגה, מדוע לא יתכן שיהיה עניננו על אופן בינוני, כדברי הספורנו? מדוע נגזר עלינו תמיד לעמוד על אחד מאותם שני קצוות, להיות קיצוניים - ברכה או קללה? התשובה על כך נעוצה באופן ההנהגה של ישראל. ישראל נבחר להיות עם ה', ומשום כך הוא מונהג על-פי היחס שלו למול בוראו.

יחס זה אינו יכול להיות משהו "פרווה", משהו "באמצע", אלא זהו יחס שמדומה ליחסים שבין איש לאשתו. כל מהות הקשר הינה קשר של מחויבות. וכשם שאשה אינה יכולה להיות מחויבת לבעלה בתשעים אחוז, כך ישראל אינם רשאים להיפרד מבורא עולם ולו לרגע. כשהם עושים זאת, נהפכת הברכה לקללה. וכשהם שבים להידבק בבוראם, הקללה נהפכת לברכה. ביחידת עלית מקפידים עם הלוחם על קוצו של י' כי זה יכול לעלות בחיי אדם, ג'ובניק יכול להיות בינוני, זה לא כל-כך משנה כיצד יארוז את הוופלים.

בעניינים שונים בחיים ניתן לנקוט את דרך האמצע. זה אף מומלץ בהרבה מקרים, וכפי שהסביר הרמב"ם בתחילת הלכות דעות ובשמונה פרקים. אולם כאשר מדובר בקשר של ישראל עם אביהם שבשמים, אין כל מקום לפשרות, לויתורים, ל"מציאת שביל הזהב". שביל הזהב נמצא אז במקום בו מקיימים את ציווי ה' כפי שהוא, בלא פשרות.

מי שרוצה להיות ליכודניק, כולנו, אי שם במרכז, מי שרוצה להיות דתי מתון, לא מדי קיצוני – סימן הדבר שאינו מקבל על עצמו עול מלכות שמים.

אברהם אבינו, כך אומר המדרש, נקרא אברהם העברי משום שכל העולם עמד בעבר אחד, והוא – בעבר השני. ומו"ר הרב כהנא היה אומר ש 99% אמת הם 100% שקר, ברכה או קללה. וכבר אמר המשורר, שיש אמת אחת ולא שתים, כפי שיש שמש אחת ואין שתי ירושלים. אני לא כותב כאן וורטים נחמדים, אלא זוהי כוונת התורה בתחילת פרשתנו, וכפי שביאר זאת הספורנו. במקום לחפש נתיבים חלופיים, במקום להמציא "יהדות מזווית אחרת", "יהדות עם חיוך", "שבת ישראלית" ו"ארון ספרים יהודי" בלתי מחייב, הבה נשוב ליהדות השורשית, זאת שתובעת מאיתנו מסירות נפש בלא פשרות, בלא עיגולי פינות, שהשבת שלה היא באמת שבת וארון הספרים שלה מחייב את היהודי על כל שעל שהוא הולך בחיים.

שאלו את הרבי מקוצק למה הוא כל כך קיצוני, למה לא ילך בדרך האמצע. הרבי לקח את השואלים לרחוב והראה להם שסוסים הולכים באמצע, בני אדם הולכים בקצה.

הברכה והקללה נתונות לפנינו – הבה נבחר בברכה, למעננו ולמען ילדינו וצאצאינו.

ברוך מרזל.
עוצמה יהודית.
חברון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!