טכנולוגיה עם נשמה - או סוכר וקמח במכונת כביסה

בחדרון שרות על יד המטבח של סבתי עמדה מכונת כביסה ללא שימוש כעשר שנים. חדישה וחדשה כביום הירכשה. מתנה שסבי קנה לנצל את הקידמה הטכנולוגית להקלה בעבודות הבית של הסבתא.

עשר שנים עמדה המכונה כמיותמת ואנחנו חשבנו שפשוט קשה להתרגל לטכנולוגיה. גם כשהטלפון צלצל סבתי הייתה ממלמלת "רגע". ובכלל, הייתה מטלפנת לעיתים נדירות. העדיפה לבוא אלינו מרחק הליכה של חצי שעה ברגל, כדי לדבר או להגיד משהו.

הסתכלנו עליה כאדם שקשה לו להתרגל לשינויים. ולא פלא, כי החשש לרעב ולקור ולסכנות הדרכים שבסיביר עלה עמה ארצה. היא כל כך דאגה לסוודרים ולבננות ושנחזור בשלום מטיולים. "סבתא, לא קר לי ורק נסענו לירושלים ומה עם המכונת כביסה? יהיה לך יותר קל, סבתא". אבל זה לא היה כל כך פשוט כי "איך אפשר שמשהו (מ' פתוחה) יכבס וישפשף, כך לא באמת נקי".

***

היום, כאשר אני מנהלת מלחמה פנימית איך להשתמש בהמצאות החדשות ליעילות בעבודתי, אני מתחילה להבין ואני מנהלת שיחה חדשה עם סבתא שלי. והבנתי. זה לא רק הסתגלות. אני שומעת אותה אומרת:
"איך אפשר שמשהו (מ' פתוחה) יכבס? ואיפה הנשמה?"

ומי יודע מה זה לכבס? לכבס זה לנקות בגד או ציפית? טעיתם. הסתכלות כזו מוציאה את העיקר מהספר. לכבס, אליבא דסבתי, זה להרטיב את הידיים ולשפשף גם את הנשמה. להתפלל על כל כתם. ושהשוכן במרומים ייתן בריאות (במילים של סבתי: שהשמים תיתן בריאות) למי שהכתים. שינקה את נפשו וייתן לו על הדרך גם בריאות ופרנסה ושמחה...

לשפשף ולהתרכז בבד, במים, בקצף... העולם יכול להמשיך להסתובב. יש מישהו שמנהל אותו. אני עכשיו עושה את חשבון נפשי. חושבת על כל ילד וילד. איך אני איתו. מה אמרתי מה עשיתי. מה ראיתי. מה הבחנתי, כל רמז כל ניואנס, כל זיק מקבל התייחסות והתבוננות. כל עניין עובר כבני מרון. לדאוג לא לדאוג. גם דמעות מתמזגות במי הסבון ושוטפות את הלב.

שטיפה אחרונה. אנחה אחרונה. הכול כובס ומשלג מלבין.

מכונה אמרתם? אז היא פשוט אכסנה שם סוכר וקמח.
לכל תרועתנו סבתא התחילה להשתמש במכונה ולא הבנו על מה היא וויתרה כאשר כבר היה קשה לה לכבס.

ואני נשארתי עם השאלה: איך אפשר להפיק את המרב מחידושים ומהטכנולוגיה ובו זמנית להישאר בחיבור עם הנשמה?

רחל הלפרין
מאמנת
"אוצרות" - בי"ס לאימון

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!