לא העשב של השכן: למה איני תוקף את השמאל?

1.
בשבוע האחרון תהיתי האם להצטרף למצעד המתקיפים נגד: נגד הריקוד על הדם של השמאל בתקווה לקושש הישג פוליטי מדומיין; נגד אמות המוסר הכפולות שאינן מבדילות בין מי ששרף והצית והשחית, לבין הרוב המוחלט שלא רק מגנה אלא מתעב מתוך זעזוע אמתי; נגד ההאשמות וההכללות וקולות הנהי והבכי והטפיחה על חזה הימין; נגד הפסטיבל הקבוע ששחקניו ותפקידיו ידועים מראש. חלק מעמיתיי עשו את המתבקש ופרסמו טקסטים שוצפים נגד השמאל המתחסד - כאלה שגם אני פרסמתי במקרים אחרים.

לא הפעם. אני מבקש מהקוראים לעשות מעשה הפוך: לעמוד באומץ מול הקריאות וההאשמות ולא להגיב. שקט. אנחנו חזקים דיינו לספוג. עימדו באומץ מול הקריאות הכואבות, מול הצעקות, מול הידיים הצבועות אדום - ושיתקו. אל תשתפו פעולה עם ההתמסכנות הקבועה. עברו 20 שנים מאז רצח רבין. השמאל מחוק כמעט לגמרי, מרכולתו הישנה אינה רלוונטית. פתרונותיו המדיניים עלו באש ובתמרות עשן. זכויות אדם, אזרח ומיעוטים אינן רשומות בטאבו על שם השמאל, ואפשר להחזיק בעמדה שמרנית עם דאגה מוסרית למיעוטים. אז מה נותר? נציגיו הנמצאים בתקשורת תקועים בשנות ה-80 בקיבעון פסיכו-פוליטי (לשמוע את טיעוניהם ולצחוק). היכנסו לאתר "שלום עכשיו", התנועה המפוארת שהייתה ל"שלום אך-שווא", וצפו בדיונים ובדוברי הכנס שנערך לפני שבועיים (הלוואי עלינו כנס כזה) - לאחר שתצפו אמרו לי: מהם אתם פוחדים? הם מאיימים עלינו, על קיומנו?

2.
אנחנו נדרשים לברר את מושגי הערך של התקופה ולהוציאם מכלא המרכאות הכפולות. פעמים רבות אנחנו עושים את חשבון האחֵר. במה הוא לא בסדר ועד כמה דרישתו המוסרית נגועה בצביעות. אבל כלפי עצמנו מוכרחים לברר ולזקק את המושגים שמנחים את עולמנו. אם אנחנו בעד מסורת דתית, אסור להתעלם מהעובדה שקיימים בדת רכיבים של קנאות. בכל שנה קוראים בפרשת פינחס ולבנו גס בה. חכמינו ריככו את רושם המעשה, אבל חישבו על מעשה פינחס - גם במונחי הימים ההם הוא היה יוצא דופן. השבוע פורסמו מודעות תמיכה בשליסל על ש"העז" ועשה מעשה פינחס. כולנו נדים בסלחנות לטמטום, אבל זה קיים בתוך המסורת היהודית, לא מחוצה לה. אי אפשר לומר "שליסל לא היה חרדי/דתי". מעולמו יצא, אבל גם מעולמם של רבים שהיו רחוקים ממחשבותיו ולבטח ממעשיו, ובכל זאת חלקוּ פרקטיקה דתית ואמונה דומות.

מאז מלחה"ע השנייה מותקף הרעיון הלאומי. התרגלנו לשמוע עד לזרא את המונח "לאומנות" ביחס לכל גילוי בריא של נאמנות לעם ולמולדת. פעמים רבות השבתי מלחמה מתוך הנחה שבנפשנו הדבר: אנחנו זקוקים ללאומיות; בלעדיה אין לנו חיים כעם. הציונות נבנתה על הרגש הטבעי הזה, ויהודים בכל הדורות שמרו אמונים לעמם ולארצם העתיקה מתוך הרגש הזה (ואינני נכנס לוויכוח הטיפשי אם הלאומיות היא המצאה של המאה ה-19. היא לא). איננו יכולים להתעלם מכך שלאומיות מכילה רכיבים של לאומנות, שנאת הזר ואפילו פשיזם בקצה המרוחק ועלולה להידרדר למחוזות נוראיים. אם הלאום חשוב יותר מכל מה שבאזור, אזי בהיעדר הבלמים המחשבתיים והמוסריים המתאימים, עלולים יחידים לעשות מעשה ולפגוע במי שלתפיסתם פוגע בלאומיות, כלומר פוגע בעורק החיים שלנו.

3.
אני ממש לא פוחד לקרוא לילד בשמו, "שמא יאמרו" יריבינו הפוליטיים. הם לא מטרידים אותי. "ציון בְּמשפט תיפָּדה". הציונות (תנועת השיבה לציון) נמצאת בכלא מושגי התקופה ועל כך היא מותקפת ומושפלת בראש חוצות. כדי לחלץ אותה משביה, עלינו לפדות אותה במשפט, בשפיטה מחודשת של המושגים והערכים המחזיקים את הבניין הציוני ובניקיונם המחזורי. מדוע היחיד מקבל את רעיון חשבון הנפש מדי שנה, ובמה שנוגע לקבוצת ההשתייכות שלו - הוא מגלה התנגדות פנימית?

מיעוטים מתקשים ב"כיבוס הכביסה המלוכלכת בחוץ". זה מובן. נקרא לזה אחרת: ניקוי הגוף ממורסה, היפטרות מרכיבים זרים שדבקו בנו. "הוא לא חרדי" נאמר על שליסל, "הוא לא דתי" נאמר על יגאל עמיר, "הם לא ימין" נאמר על משליכי בקבוק התבערה. הלוואי. חלק מהטיעונים - מדוע הם לא שייכים - צודק; אבל מוכרחים להודות שבמובן מסוים הם חלק מאתנו, מעולמנו.

נכון, יריבינו משתמשים בחשבון הנפש נגדנו. אז מה? ההתנגדות לבדיקה פנימית, תנועתית, שבטית, אידיאולוגית ופוליטית בקרב חלקים בימין (לא כולו) - נובעת מרגש נחיתות מובנֶה, תוצאת שנים רבות שבהן השמאל הציוני הוביל את העם והמדינה ודיכא יריבים פוליטיים. כיום, כוחו של השמאל חזק אמנם בתקשורת ובאקדמיה, אבל הוא נחלש מאוד.

כי זאת לדעת: אנחנו כבר מזמן לא מיעוט! אנחנו הרוב! ככלל, ההגדרות החברתיות הן שטחיות. מיהו "דתי" (או "חרדי")? מיהו "ימני"? השיח הציבורי נותן בהם סימנים חיצוניים ואינו מבחין בגישות וזרמים. מכל מקום, החברה הישראלית ברובה הגדול היא מסורתית ולאומית.

4.
מפעל ההתיישבות אינו תלוי בהבל פיהם של שונאיו בתקשורת. למרות האוויר החם היוצא מהמיקרופונים, השפעתם בנושא היא במשקל זבוב. מפעל ההתיישבות תלוי בהחלט בפעילות חלוציו וביכולתם להשפיע על השיח הציבורי ועל קובעי המדיניות. לא רק נקיוּת הדעת נדרשת, אלא נקיוּת המעשה. "לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר 'וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל'" (שקלים ג, ב). מעניין, הפסוק שהמשנה מגייסת לקוח מסיפור כיבוש הארץ (במדבר לב)! נכון שלא אנחנו דקרנו ולא אנחנו רצחנו. חלילה! אבל אם נתעלם מהעובדה שהגידולים האלה גדלו - או לפחות עשו חלק ניכר מדרכם - בערוגותינו, נפסיד במערכה; משום שיכולתנו לעוקרם בעודם מעטים ורכים, קלה בהרבה מיכולתנו לעשות זאת, שעה שהיכו שורש והתפשטו. וכן, אני יודע שמדובר בשולי השוליים, אבל השוליים הללו משפיעים על המרכז באופן חסר מידה. הם מסכנים אותנו.

אז לדרוש מהממשלה ומכוחות הביטחון לעשות פעולתם, זה בסדר. אבל זה קל. אנחנו מסירים את האחריות מעלינו. השאלה היא, מה אנחנו דורשים מעצמנו. האם נדע להיות מעורבים יותר, לא לחשוש מפתיחות ביחס לבעיות בתוכנו, לאתרן ולהצביע עליהן בזמן, ואם צריך, גם להסגיר קנאים. האמירה "אנחנו לא צריכים להתנצל, כי איננו אשמים" היא שיח מתגונן, לא שיח של עילית חברתית המוכנה לתפוס מקומה ההיסטורי בהנהגת העם היהודי. לשם אנחנו נקראים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!