לא לדוש בעקב: חשיבות המצוות ה"קלות"

והיה עקב תשמעון (ז, יב)

אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון (רש"י)

טבעו של האדם, שאינו נותן לבו למצוות הקלות והמנהגים הקטנים, אבל באמת, דווקא הם אלו המעידים על הכרת האדם ואהבתו את בוראו, ונביא דוגמא למצווה קלה שאדם דש בעקביו, בדרך של לשון נופל על לשון, את סדר נעילת הנעליים.

בשו"ע אוה"ח (סימן ב) בדיני לבישת הבגדים, נפסק כך, "ינעול מנעל ימין תחילה ולא יקשרנו, ואח"כ ינעול של שמאל ויקשרנו, ויחזור ויקשור של ימין, כשחולץ מנעליו, חולץ של שמאל תחילה".

והנה למי שחונך כך מילדותו או שהשתדל להתרגל בזה, הרי זה כבר אצלו כטבע שני, אבל למי שלא הורגל בזה, הדבר קשה עליו, מפני שאדם נועל מנעליו באופן אוטומטי ואינו נותן דעתו על מעשיו באותו הרגע.

וודאי שאם היו מראים לו שבכל פעם שהוא נועל את נעליו שלא כמפורט בשו"ע, באותו רגע נפצע ילד יהודי רח"ל באיזה מקום, פשיטא ופשיטא שיותר מפעם אחת לא היינו צריכים להזהירו, אלא שנדמה לנו, גם אחרי שידועה ההלכה, שאין העניין חמור כל כך, הרי אין פה עבודה זרה חלילה, לא ג"ע ולא שפיכות דמים.

אנו מקלים ראש בשיחת חולין בביה"כ, בזמן התפילה או בקריאת התורה, משחררים חרצובות לשוננו כנגד פלוני או אלמוני, ולצערנו אף בזמן פתיחת ההיכל, ולא נותנים דעתנו על חומרת העניין והעיתוי, מה עשינו? בסה"כ אמרתי לזה שיושב לצידי משהוא פעוט, מה כבר יכול להיות?

אבל צריך לדעת שזהו שקר! יש כאן משהוא חמור משלשתן – זהו זלזול בתורה ובמי שנתן אותה, וכך אמרו חכמים, "אל תסתכל בגודל המצווה, אלא בגודל של מי שצווה עליה", ואם הקב"ה הוא שציווה על זה – וודאי שיש בזה ענין גדול ועמוק עד אין חקר.

וכשמתבוננים, רואים עד כמה דבר שנראה לנו קטן – הוא באמת גדול.

בבוקר אנו מברכים "שעשה לי כל צרכי", ומודים להקב"ה על הנעליים, ולכאורה, מה המיוחד בנעליים שצריך לברך עליהן?

אבל נתאר לנו, אחד הנוסע באוטובוס לאיזו פגישה חשובה וגורלית עבורו, ובאמצע הדרך מוריד את נעליו כדי להקל על רגליו, מה עושה איזה זד יהיר לץ שמו שיושב אחריו? לוקח בסתר נעל אחת וזורקה דרך החלון... סופו של דבר, מגיעים לתחנה שצריך לרדת, ומיודענו מחפש בקדחתנות את הנעל, הנהג ממהר ולוחץ, כעת כל הנוסעים עוזרים בחיפוש, ובסופו של דבר הוא יורד מהאוטובוס בלי הנעל.

יכולים אנו כבר לתאר לעצמנו את סוף הסיפור – כל הסיבובים עד שהוא מגיע הביתה, כמה צער, כמה בושה... נו, האם באת נעל היא דבר כזה קטן?

ואם הקב"ה נתן לנו נעליים, כמה חסד מונח בזה, ומה בסה"כ הוא מבקש מאתנו? – שניזכר אז במצוות תפילין, שכמו שאת התפילין קושרים בשמאל – כך המנעלים, דהיינו, שכמו שצריכים לקשור ולהמליך את יחודו של הקב"ה על לבו ומוחו על ידי התפילין, כן צריך לקשור את זכרון הקב"ה בכל הליכותיו ובכל מעשיו שהוא עושה, בבחינת "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו).

או אז, יתקיים בנו "מכף רגל ועד ראש אין מתום", ונהיה כולנו קשורים אליו ודבוקים לקדושתו יתברך.

בברכת שבת שלום ומבורך

צוריאל

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!