הם טועים, ועדיין מתעקשים להאשים אותנו

בשבוע האחרון נמצאת הקהילה החרדית בישראל בעין הסערה, כשרובה ככולה איננה מבינה כלל על מה ולמה. רציחתה של הנערה שירה בנקי ע"ה על ידי ישי שליסל במצעד בירושלים, הפכה לשעת מבחן לעמדתם של החרדים בנוגע לקנאות דתית באשר היא, כשלדיון זה מובאים מקורות שונים מהתורה ומההיסטוריה היהודית לדורותיה.

גורמים שונים בקהילה החרדית מיהרו להוקיע את הרצח ואת מבצעו ולהביע את שאט נפשם ממנו ומכל מעשה אלימות על רקע דתי, רבים מיהרו להבהיר שהרוצח איננו בריא בנפשו ובוודאי איננו נאמן לעקרונות החברה החרדית ושלמעשיו אין שום קשר לחרדיות. רבות נכתב ונאמר על כך שההתנגדות החריפה של הקהילה החרדיות לתופעה איננה עילה לשום מעשה אלימות כלפי אדם או קבוצה כלשהי. אולם למרות כל הגינויים, ההתנערות וההבהרות הנדרשות, נראה שהסערה הציבורית מסרבת להירגע. הפולמוס הציבורי סביב שנאת הזר בכלל והצועדים הללו בפרט מצידם של החרדים נמשך, והקהילה החרדית חשה עצמה נרדפת על לא עוול בכפה.

האשמת החרדים באלימות נתפסת בעיניהם כעלבון גדול מאוד, הקהילה החרדית מצטיינת כידוע בסולידריות הרבה ובהעמדת עניין גמילות החסדים במקום גבוה ביותר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בארגוני חסד ורווחה רבים ובשיעורי התנדבות גבוהים של חרדים במגוון רחב של תחומים. הציבור החרדי בכללותו איננו ציבור אלים ושיעורי הפשיעה בו נמוכים ביותר, והעובדה שמדובר במקרה יוצא דופן שהתבצע ע"י אדם שחזר על מעשה קיצוני שהוא עצמו ביצע לפני עשור, רק אמורה לחזק לכאורה את הטענה של החרדים שמדובר במקרה חריג ויוצא דופן שאיננו מלמד על הכלל. לאור זאת, האצבע המאשימה המופנית כלפי החרדים נראית בלתי הוגנת, והיא נתפסת כניסיון של הקהילה המדוברת להפיק רווחים כלשהם מהאירוע, או כשנאה ועוינות לחרדים - של התקשורת או של כל גורם אחר - שמצאה הזדמנות להתפרץ באופן כה חריף. ברצוני להציג כאן נקודת ראות נוספת לעניין.

נראה שהקהילה החרדית בישראל אכן איננה חשודה בעיני מרבית החברה הישראלית באלימות יתר, ובוודאי לא במעשי רצח שהנם ההפך הגמור להשקפת העולם החרדית, גם כשהם נעשים על רקע של קנאות דתית. אולם הקהילה החרדית נחשדת בהחלט בזלזול, בחוסר אכפתיות ואף בתיעוב, כלפי כל מי שאורח חייו שונה משלה. האמונה המוחלטת של החרדים בצדקת דרכם, נתפסת כהתייחסות מתנשאת ומזלזלת כלפי כל הקבוצות האחרות בחברה הישראלית, ובוודאי כלפי קבוצות אידאולוגיות הפוכות או כלפי לא-יהודים. בנקודה זו, נראה שהחרדים עצמם אינם חולקים עמדה שווה וניתן למצוא מנעד רחב של עמדות בתוך הקהילה החרדית, אולם יחד עם זאת נראה שניתן להצביע על חלוקה מסוימת בין השיח הפנימי לשיח החיצוני.

בשיח הפנימי בקהילה החרדית ניתן לראות הרבה יותר ביטול בוז ועוינות לעמדות לא-חרדיות ולבעליהן, בעוד שבשיח החרדי הפונה כלפי חוץ ניתן למצוא הרבה יותר כבוד הכלה וקבלה של חרדים כלפי הקהילות האחרות. החרדים הנמצאים במפגש עם האדם הלא-חרדי במישור הפיזי התקשורתי או הווירטואלי, מייצגים בדרך כלל את פניה היפות של החרדיות, אולם הם נחשדים תמיד כמי שאינם מייצגים את "החרדיות האמתית".

לאור זאת, למרות מעשי החסד הרבים של החרדים ולמרות המעלות החיוביות הרבות שניתן למנות בהם, נראה שהתחושה הרווחת בחברה הישראלית בנוגע להתנשאות ולזלזול של החרדים בערכים ובהשקפת העולם של קבוצות האחרות בחברה הישראלית, היא הגורמת העיקרית לעוינות העמוקה כלפי הקהילה החרדית. ההסתגרות וההתבדלות החרדית בהיבט הגאוגרפי, החינוכי, התרבותי והתקשורתי - גם אם הן נועדו יותר כאמצעי שימור לערכי הקהילה החרדית ואורח חייה - נתפסים גם הן כהתנשאות וחוסר התחשבות בחברה הישראלית ובערכיה. כך גם, שיעורי התעסוקה הנמוכים של הגברים החרדים וחוסר השוויון בנטל הביטחוני, מעמיקים את התחושה של חוסר האכפתיות והאדישות של החרדים בכל הנוגע למשימות הלאומיות ולרעיונות והערכים הלאומיים המשותפים למרבית החברה הישראלית הלא-חרדית.

להבנתי, האצבע המאשימה המופנית כעת כלפי החרדים איננה מכוונת להאשים את החרדים במעשי אלימות ורצח, אלא בעצם היותם בלתי סובלניים ולא מכבדים של עמדות ודעות שונות משלהם. מקרה הדקירה והרצח היה אכן המניע בפועל לאותה האשמה, בשל הטענה שיש קשר בין הדברים, אולם ברור שזו איננה האשמה עצמה. גם אם יוכח למעלה מכל ספק, שאין בגישה החרדית שום עידוד ושום שייכות לכל מעשה אלימות באשר הוא, לא יהיה בכך כדי למנוע את אותה האשמה. הנושא כעת איננו האלימות של החרדים אלא הסובלנות שלהם, השאלה המרכזית היא "האם החרדים יכולים ומוכנים להתייחס בכבוד לעמדות אחרות ולהגיב אליהן ברצינות?".

את השאלה הזו צריכים החרדים לשאול את עצמם, ועליהם להשיב עליה באופן ברור הן לעצמם והן כלפי חוץ. בנקודה זו, נראה שיהיה קשה יותר להמשיך בנוהג הקודם, שבו בבית פנימה נשמעות זמירות אחרות מאלו הנשמעות החוצה. האם החרדיות יכולה לכבד דעות אחרות ולהתייחס אליהן באופן רציני, או שהדבר נוגד לבסיס קיומה של החרדיות?

בהקשר זה חשוב להבהיר נקודה חשובה, הסובלנות הנה ערך מוסרי גבוה בחברה הישראלית, ובשל כך חוסר הסובלנות החרדית נתפסת כגישה אנטי-מוסרית. מבחינה זו שאלת היחס לצועדים הללו נמצאת במוקד הוויכוח בין הקהילה החרדית ליתר החברה הישראלית, בעוד שבעיני הקהילה החרדית אורח חייהם הוא בלתי-מוסרי בעליל ועל כן ההתנגדות לו היא הדבר המוסרי ביותר, הרי שבעיני אחרים הסובלנות לאורח חיים זה היא הדבר המוסרי ביותר וההתנגדות לכך היא כמובן בלתי-מוסרית. לא פלא אפוא, שהמקרה הנוכחי היה המתאים ביותר להתפתחות הוויכוח החריף בין שני עולמות ערכיים כה קוטביים בשאלת הסובלנות.

כאמור, אני סבור על כל אחד ואחת מאיתנו בני הקהילה החרדית לשאול את עצמו את השאלות הללו באופן עמוק ורציני, האם וכיצד אנו יכולים לכבד יותר דעות אחרות ואת בעליהן? רק לאחר שנשיב על כך לעצמנו לחיוב או לשלילה נוכל להביע את עמדתנו בבית פנימה או ברחובות קריה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!