ארץ-ישראל – המקום המיועד לקיום המצוות

חומש דברים הינו החומש שמדגיש יותר מכולם את חשיבות ומעלת ארץ-ישראל יותר מכל נושא אחר בתורה, ובפרשת עקב אנו רואים זאת שוב ושוב. היכן שתשים את האצבע בפרשה, תמצא שהיא מדגישה עניין זה, שתכלית שמירת המצוות היא למען נירש את הארץ, ושהעונש הגדול ביותר שיכול להיות זה שנאבד ממנה. אולם בפרק י"א פסוק י"ח, מלמד אותנו רש"י, בעקבות חז"ל בספרי, דבר חדש – "ושמתם את דברי - אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה ל"א, כ') הציבי לך ציונים".

אתם מבינים מה כתוב כאן? לא מדובר כאן על שמיטה, על תרומות ומעשרות שניתן לקיים רק בארץ. מדובר על תפילין ומזוזה, מצוות שנחשבות ל"חובת הגוף" ועל-פניו נראה כי אין להן קשר לארץ-ישראל בדווקא. ולכאורה אין הדבר מובן, שהרי שנינו במסכת קידושין דף ל"ו: – "כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ". אולם רש"י בא ללמד אותנו יסוד גדול, וחובה לחרוט אותו על לוח לבנו. אכן, כשבאים לדון האם חייבים במצווה מסוימת בחוץ לארץ, אכן ננהג לפי החלוקה המוזכרת במסכת קידושין. אולם כשנבוא לדון בערך המצווה, במשמעות הפנימית של המעשה, מחובתנו לדעת כי ה' מעולם לא התכוון שנקיים את המצוות בגלות. לא משום שלא חייבים לקיים אותן שם, אלא משום שהיעוד של עם ישראל נמצא דווקא כאן.

הברכה שה' רוצה להרעיף עלינו לא תחול בחוץ לארץ, ומערכת המצוות המביאות אותנו לתכלית המבוקשת מאיתנו אינה חלה אלא ב"ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה" (אף זה לקוח מפרשתנו – ראה פרק י"א פסוק י"ב). וחז"ל תמצתו זאת במשפט שאינו משתמע לשני פנים – "כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה" (כתובות ק"י:, ועיין שם לביטויים חריפים נוספים).

ואמנם, יכול השואל לטעון, וכי גדולי ומאורי האומה שחיו בחוץ לארץ לא קיימו מצוות כי אם זכר למצוות, שלא יהיו עליהם חדשים? וכי לא היה להם א-לוה? אך זו אינה קושיה, וכי מה היה להם לעשות, שעה שלא ניתן היה לעלות לארץ? הקב"ה בוודאי אינו בא בטרוניה עם מי שאנוס. אולם בימינו, אחר שה' ברחמיו השיב אותנו מארבע קצוות תבל, והיהודי יושב לו בלייקווד ובטורונטו ולונדון ואנטוורפן ופריז – מה יענה אל מול רש"י המביא את דברי חז"ל המפורשים?

אפילו שמעתי בשם הרב אביגדור נבנצל שליט"א, שהוא מסתפק מה דינו של יהודי שקרא קריאת שמע, לדוגמא, בלונדון, ועלה על מטוס לארץ-ישראל – אולי יש מקום לחייב אותו לקרוא שוב משום שהקריאת שמע של לונדון לא הייתה כי אם בחינת "הציבי לך ציונים", וכעת משנחת בארץ נתחייב במצווה המקורית כפי שיעד לנו הבורא בתורתו!

אף מצוות ברכת המזון, הבאה בפרשתנו, נוגעת ישירות לארץ הטובה שנתן לנו ה', והגם שנתחייבנו בה בכל מקום, אין זאת אלא משום מעלת ארץ-ישראל. וכשיושב לו יהודי בגולה ואינו מתכוון לעלות לארץ משום שלדידו ארץ-ישראל אמנם נקראת "הארץ הטובה", אבל הוא חולק וחושב שאמריקה היא הארץ העוד יותר טובה – כשאותו יהודי מברך על מזונו, וכי הקדוש ברוך הוא רוצה בברכתו?

ראוי ללמוד את הלקחים העולים מפרשתנו ביתר עיון, ולחדדם באמצעות דבריהם הברורים של חז"ל. אין כאן מידת חסידות, אין כאן "תוספת מעלה" לגור בארץ, כפי שרוצים לטעון על מיני להטוטנים שחושבים שהתורה זה פלסטלינה שאפשר לעצב בצורה שנוחה לנו. יש כאן יותר מחיוב, יש כאן הכרעה ברורה האם היהודי רוצה להיות חלק מהיעוד האלוקי שה' הועיד לעמו, אם לאו. את היהדות השלמה, את התורה בשלמותה, ניתן לקיים רק בא"י

יש עוד הרבה מה לומר בפרשתנו ביחס למרכזיותה של ארץ-ישראל בתורה, אך לעת עתה נסתפק במה שהבאנו. גם בכך יש די כאב לב למי ששאף לבנות את עולמו הרוחני בארץ העמים הטמאה. אני קורא לכל אותם יהודים לקרוא היטב את הפרשה, את חומש דברים כולו ואת התנ"ך בכלל, ולהסיק את המסקנות המתבקשות.

ברוך מרזל.

עוצמה יהודית.

חברון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!