רובם בגזל: "קורס לכתיבת קורות חיים"

א.
בתי הקטנה תמר, אינה נמנית עם קוראי הטור השבועי, מהסיבה הפשוטה שהיא עדיין איננה בת 3... לכן היה חסר לה את ההסבר שנסינו לתת בשבוע שעבר על המעבר החד בין האבלות - לשגרה ולשמחה.

לכן, יום לאחר תשעה באב, כשמערכת הסאונד נדלקה בביתנו, היא הזדעקה בדמעות ושאלה: "מה? כבר בנו את בית המקדש מחדש???...." לא עזרו כל ההסברים. כל עוד לא הודענו לה שמשהו בבית המקדש כבר התחיל להיבנות היא לא נרגעה.

ואם היה משהו שגרם לאבן מאבני ירושלים להיבנות – אלו היו הדמעות הטהורות שלה. אמת של ילדים.

ב.
אגדה עתיקה מגוללת את סיפורו של אדם שנתפס בגניבה. "סוף גנב לתליה" והגנב נשלח למאסר, ונקבע יום המשפט בו ייחרץ דינו. ואכן, לאחר משפט קצר נקבע דינו למות.

בבית המלוכה הוחלט לקיים את גזר דינו בפומבי, ולצוות על כל בני העיר לבוא ולחזות במעמד, בכדי שייחרט בלבם העונש החמור של מי שנוטל חפץ ללא רשות.

יום הדין הגיע. במה ענקית הוכנה לכבוד המעמד. כל פמליית המלוכה התמקמה על שולחן הכבוד. אלפים מבני העיר באו לחזות במעמד. הגנב הובל למקום, כבול בשלשלות של ברזל, מוכן לקבל את גזר הדין.

כמנהג אותם ימים, דקות לפני ביצוע גזר הדין, ניתנה לו הרשות לבקש בקשה אחרונה. "במהלך השנים פיתחתי רצפט, שתיל שניתן לזורעו, ותוך לילה של השקיה וטיפוח, מצמיח השתיל עץ פירות מרהיב ביופיו. רוצה אני ללמד את היושבים כאן ואת קהל האלפים את המתכון". אדרבה. אם זו בקשתו האחרונה, תמולא.

החל הגנב להקריא את רשימת המצרכים. "הביאו לי חול, מלט, אבני חצץ, יין ישן, עשבי תיבול וגבעולי קש. הוסיפו לרשימה מים, חלב ומעט גבשושי גבינה והביאו בפניי".

בקשתו התמלאה במלואה. לקח הגנב את המצרכים שקיבל, והחל לבחוש בקדירה. ערבב את כל החומרים ועטה על עצמו פנים צופנות סוד. פמליית המלך המכובדת כשבראשה המלך בכבודו ובעצמו, עקבו בהשתאות אחר מעשיו. לא בכל יום מזדמנת לידם לחזות בפלא כה גדול. עץ פירות שצומח בין לילה.

סיים הגנב לרקוח את המרקחת, יצק הכל אל תוך אדנית, וכסה בחול. בקש שיביאו לפניו מים להשקות את העציץ. כשהגיע הרגע הגדול, והמים להשקיה היו מוכנים, ביקש הגנב את רשות הדיבור. "שתיל מיוחד זה, אינו יכול לצמוח באם האדם המשקה אותו, חילל את ידיו בגניבה. רק ידיים נקיות מגניבה יכולות להשקות את העציץ. כיוון שהנני גנב מורשע, ואינני יכול להשקות את העציץ, אבקש מכבוד השרים הנכבדים להחליט מי מהם משקה את העציץ.

החלה מהומה. "לב יודע מרת נפשו". אחד אחד התנערו השרים מהרצון להשקות את העציץ המופלא. איש איש ותירוציו. האחד "נזכר" בחפץ שנטל ללא רשות כשהיה צעיר לימים. השני "נזכר" בחריגת הבנייה שלו והשלישי אמנם "תכנן" להחזיר את מה שנטל, אך לא הספיק...

"יועיל נא המלך להשקות את העציץ..." הפציר הגנב. גם המלך בכבודו ובעצמו מצא את הדרך להתחמק מהשקיית העציץ.

נטל הגנב את רשות הדיבור: "ראה אדוני המלך, כל הפמליה הנכבדה היושבת כאן על הבמה, וביניהם המלך בכבודו ובעצמו, מסרבים להשקות את העציץ שמא יתגלה קלונם לכל. האם יש לכם את הזכות לדון גנב פשוט???"

ג.
ומדוע אני נזכר בסיפור זה?

בפרשת השבוע הקודמת קראנו את עשרת הדיברות, וביניהם על איסור "לא תגנוב". בפרשת השבוע שלנו, התורה פותחת במילים "והיה עקב תשמעון". מפרשי התורה מסבירים שכוונת התורה במילה "עקב" אלו לדברים שאדם דש בעקביו. כלומר המצוות והעבירות ה"פשוטות" של היום-יום.

תסתכלו סביבכם. כמה אנשים ישנם חשודים לקום בוקר אחד וללכת לשדוד בנק באיומי אקדח? או כמה אנשים חשודים להתגנב בחשיכת הלילה אל תוך בית ולגנוב? אבל האם בגלל שאין הרבה כאלה, זה הופך את כולם לצדיקים תמימים?

יש גמרא במסכת בבא בתרא, שבכל פעם שאני נתקל בה אני מתמלא בפליאה. הפעם האחרונה שנתקלתי בה, היה בשבת האחרונה, עת ישבתי עם משפחתי בסעודת שבת ולמדנו יחד בספר "מסילת ישרים". מנהג קבע לנו בביתנו שבכל סעודה מסעודות השבת להתחיל ולסיים פרק ב"מסילת ישרים", די רק להזכיר את דברי הגאון מווילנא זצ"ל אודות ה"מסילת ישרים" שראה בו הופעת אור חדש בעולם, ואמר שאם הרמח"ל היה חי בזמנו - הוא היה הולך ברגל כדי לקבל את פניו. אגב, אני ממליץ בחום לכל אחד ואחד, לעיין בספר הזה מדי פעם.

בנוהג שבעולם, שלאחר קריאה אחת בספר, מאבדים בו עניין. אך בספר מסילת ישרים, ככל שקוראים בו יותר – כך מגלים בו עוד ועוד נקודות וחידושים ומתאהבים בספר המיוחד. הרמח"ל בעצמו מעיד בהקדמה לספרו, כי קריאה חוזרת ונשנית בספר, מביאה תועלת מרובה. וכך הוא כותב: "החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע ומפורסם אצלם פרסום גדול... אלא שכפי רוב פרסומם (של הדברים)...כך ההעלם (=ההתעלמות) מהם מצוי מאוד והשכחה רבה. על כן אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חידושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה. כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה".

המסילת ישרים מצטט את הגמרא המפליאה במסכת בבא בתרא בה נאמר: "אמר רב עמרם אמר רב, שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה ועיון תפלה ולשון הרע. אמר רב יהודה אמר רב רובם בגזל ומיעוט בעריות והכל בלשון הרע". ביאור הגמרא שדווקא העבירות החמורות ביותר, ישנו מיעוט חוטא, משא"כ בעבירות ה"קלות" לכאורה, אותם עבירות שעליהם דיברנו שאדם דש בעקביו, בעבירות אלו אנשים חוטאים יותר.

הגמרא מביאה שתי עבירות כאלו. לשון הרע וגזל. טוב, לשון הרע אני יכול להבין. בכ"ז קשה מאוד שלא לחטוא בעבירה זו. אבל בגזל??? ועוד לשון הגמרא היא "רובם בגזל", כיצד זה ייתכן.

בעל המסילת ישרים מתרץ על כך בעצמו והוא כותב כך: "ראה נא בענין ההונאה, כמה נקל הוא לאדם להתפתות וליכשל כאשר לכאורה יראה לו שראוי הוא להשתדל ליפות סחורתו בעיני האנשים ולהשתכר ביגיע כפיו, לדבר על לב הקונה למען יתרצה לו, ויאמרו על כל זה, יש זריז ונשכר, ויד חרוצים תעשיר".

אם נתרגם את זה לשפתנו, קחו למשל "קורות חיים", מסמך שלכאורה נועד כמידע שמעביר מחפש העבודה למנכ"ל החברה שבה הוא רוצה לעבוד. הידעתם שכיום ישנם קורסים שבהם מלמדים אנשים לכתוב קורות חיים? כיצד לשפץ את ההיסטוריה, היכן לטשטש ומה להבליט... ודוגמאות לא חסרות. האם זהו לא גזל? הזיוף הקטן הזה זוהי הונאה לכל דבר ועניין.

אתן דוגמא נוספת. כיום רבו האתרים למכירת פריטים מיד שניה. כל אחד יודע, שאם הוא רוצה למכור את מרכולתו, עליו לשקר מעט. לעגל פינות. להוסיף קצת אינפורמציה ולייפות את המציאות. האם זהו לא גזל? תשאל כל סוחר והוא יסביר לך כיצד משווקים סחורה.

אפילו הבורסה הפכה למוסד שהכל בו מכור. הבורסה אמורה להיות לכאורה מוסד נקי מזיופים. בסך הכל ערך שוק מול תחזית לרווחים. כשביררתי לאחרונה על השקעה בבורסה, אמרו לי אנשים שמבינים "עזוב, הכל מכור".

לזו הכוונה "דברים שאדם דש בעקביו". מעט הזיוף. החצי שקר.

ד.
מרתק לראות את התייחסות התורה למצוות ה"קלות" לכאורה. הקב"ה נתן לנו תרי"ג מצוות. אבל בואו נודה שיש הבדל גדול בין מצוות "שילוח הקן" לבין "שמירת שבת", או "כיבוד הורים" לעומת "צום יום הכיפורים". התורה דורשת מאתנו לשמור על המצוות ה"פשוטות" כביכול, באותה רמה שאנו שומרים על המצוות ה"כבדות".

התייחסות זו של התורה למצוות הפשוטות היא מרתקת. שאלו פעם את הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שהיה מרבני ירושלים וראש ישיבת קול תורה בה למדתי, על דבר אמרת חז"ל: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", שהדבר תמוה. מדוע אם הקב"ה רצה לעשות לנו טוב, הוא הרבה לנו תורה ומצוות? ההיגיון אומר שככל שיש פחות מצוות כך יותר קל לנו...

ענה הרב, שהקב"ה רצה לזכות אותנו במצוות, לכן הוא נתן לנו כל כך הרבה מצוות שאנחנו אפילו לא שמים לב אליהם. אתה מאיר פנים לחבר – קיימת מצווה. הרמת טלפון לשאול את אמא מה נשמע – קיימת מצווה. עברת את הכביש והסתכלת לכל הכיוונים – קיימת מצווה. קמת בבוקר ואמרת "מודה אני" קיימת מצווה. חייכת לאשתך – קיימת מצווה. אמרת "ברוך ה'" – קיימת מצווה. מרוב מצוות, אנו מגיעים למצב שבכל תזוזה שלנו, כמעט, אנו יכולים לאגור עוד ועוד מצוות. ממש "מעשים טובים באמצע הדרך".

שבת שלום

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!