-

היסוד הנפשי הטבוע באשה שמתבטא בצורך לכך שתהיה במרכז תשומת הלב של בעלה בכל עת וזמן, וכלשון הזהב של ה"חזון איש" זצ"ל, כי "טבע האשה להתענג על חינה בעיני בעלה ואליו עיניה נשואות", הנו אבן יסוד לכל בונה בית בישראל - וגם אם מטבעם של דברים שאכן בשנים הראשונות זה מתקיים בצורה טבעית וברורה, הרי שבמשך השנים עלול הדבר להיחלש ברמה כזו או אחרת, והדבר החיוני ביותר הלז, להמשך נשיאת החן בין בני הזוג - עלול להיפגם ולהפריע.
ההנהגה הנדרשת מהאיש במצבים אלו היא לשמר את התחושה שדועכת לה במרוץ החיים על כל עיסוקיו וטרדותיו, שעה שהזוג כבר לא כזה צעיר, והם כבר עסוקים יחדיו בגידול הילדים ובעמידה משותפת באתגרי החיים הנקרים מולם.

והגם שדברים אלו ידועים כמעט לכל, וברורים לכל "בר בי רב", הרי שהמקרה שהתוודעתי אליו יאלף את שומעיו פרק חכמה עד כמה שהוא נחוץ ומוכרח.

במקרה הבא ישבו מולי בני זוג, כשהאשה מעלה במרכז העניין את טענתה וקביעתה כי היא חשה שבעלה שם אותה ב"עדיפות שניה" בכל דבר אחר חשוב מאד או אף פחות מכך. היא ניסתה לתאר בשפתה את הרגשתה - אך ללא יכולת לבטא כיצד הדבר מתרחש בפועל. היא דיברה בעיקר על תחושות והרגשות שמלוות אותה במשך השנים האחרונות, כשהיא עצמה מתקשה להניח את האצבע על המקור ולהסביר מדוע חל לדעתה כרסום במעמדה ולפיו היא מגיעה לקביעה זו.

הבעל מצדו דחה מכל וכל את טענותיה ואף הביא סימוכין לדבריו מכל מיני אירועים השזורים בחייהם, בהם, לדעתו, דווקא הוכיח כי אשתו בראש מעייניו. האשה לא הכחישה את עצם דבריו, אלא שעדיין טענה כי "זה לא זה", וזה לא מה שהיה כבעבר - ולא מה שהיא היתה מצפה ממנו, ללא פירוט יתר. הבעל נשא אלי את עיניו, פוכר ידיו בצורה תמהה כאומר: למעשה אין בתלונתה מאומה, הלא היא עצמה מודה לכל המקרים אשר זה עתה מניתי שמוכיחים אחרת.

כשהדברים נאמרים בצורה יבשה של טענה מול טענה, במיוחד כשזה מגיע יותר מתחושה נסתרת ולא מעובדה כלשהי, קשה להגיע לחקר האמת ולהבנת הטוען מבלי לדעת לקרוא מבין השורות ולהבין את המסתתר בתוכם גם אם אינם נאמרים בפירוש.

כלל נקוט בידי הוא, כי תחושות של אשה, אם היא בריאה בנפשה, הרי שברוב המקרים אינם נבנים מ"שום דבר" ומדמיונות גרידא, ולכן גם כשלכאורה נסתתמו טענותיה למולו, ראיתי צורך לברר את דבריה עד דוק, ולנסות להבין מהיכן מגיעה תחושה זו ומניעיה הנפשיים לכדי כך.

בהמשך שיחתי איתם התברר לי דבר מדהים במיוחד - שאכן התברר כמניע להרגשה זו של האשה.
כחמש שנים קודם לכן, עבדה האשה כסייעת בגן ילדים חילוני בעיר סמוכה למקום מגוריהם. כבכל בוקר התמידה בעבודתה החל משעת שחר מוקדמת, כשהיא זו שאחראית לפתיחת שערי הגן ועד לנעילתם בתום יום הלימודים. באחד הימים אירע מקרה חריג ומצער. ילד קטן נרדם בפינה נסתרת של הגן, וכשהגיע רכב ההסעה הקבוע להחזירם, הביתה הוא פשוט נשמט מזיכרונה בשל העומס הרב שהיה מוטל על כתפיה באותו יום. כדרכה מימים ימימה, נעלה את הגן ועשתה דרכה חזרה לביתה, בעוד הפעוט נשאר לנום את שנתו בגן.

לא חלפה שעה קלה, וצלצול המכשיר הנייד שלה באותה עת, בישר בפניה על פרק חדש ומייגע בחייה: הורי הילד הדאוגים והנזעמים פנו למשטרה ודיווחו על ילדם שנעדר. ניידות יצאו לסיור במסלול שיבת הילד, וגם כמובן לגן הנעול שנפרץ ע"י השוטרים, שאכן מצאו אותו ישן בפינה בה נרדם.

מאותו רע התהפכה עליה שגרת יומה לדבר האיום והנורא ביותר. אין בסיפור דברים אלו להצדיק או להאשים את אשר אירע בשגגתה, אלא מה שנוגע לעניין. האשה נעצרה ונלקחה לחקירה ממושכת במשטרה, הובאה בפני שופט ושוחררה רק בערבות כספית. הורי הילד הזועמים ותאבי נקם, פתחו בתביעה כספית ואישית נגדה על הטראומה והנזק הנפשי אשר עוללה לפעוטם באשמתה.

במשך כשנתיים ארוכות ומייגעות התמודדו הזוג מול רשויות החוק, עם חקירות משטרה ודיונים ארוכים וממושכים בבית המשפט, כשבעלה עומד כארי ומגן על אשתו כחומה בצורה. בכל דיון משפטי שבו נאלצה להופיע, שם גם הופיעו כמובן הורי הילד וחמולת מעודדים מבני משפחה מגיעים אף הם לאולם המשפט - ומונעים מזעם ושנאה כשהם תדיר קוראים לעברה קריאות גנאי והשפלות במסדרונות ביהמ"ש ומחוצה לו ככל כושר לשונם הברוכה.

האשה סיפרה שלמרות כל הקושי שנוצר בעקבות אירוע זה, הן בפיטוריה מהעבודה, ההוצאות הכספיות לעו"ד שנלוו לכך, הקושי הנפשי שאותו חוותה בכל העת הזו, היה זה זמן הזוגיות המושלם ביותר שהיה לה! התקופה הנעימה שהיתה לה בחייה!.

בעלה שליווה אותה במסירות לכל דיון משפטי, ולכל הליך במשטרה, וכל התנהגותו אז - נתנה לה הרגשה עילאית של אדם שמסור לה וחושב עליה בכל נימי נפשו ומגן עליה בחירוף נפש ללא ליאות.

משנחלצו מפרשייה כאובה זו בעור שיניהם וחזרו לחיי שגרה כמקודם, אט אט נמוגה לה תחושת הנעימות שכה הרגישה בתוך כל הקלחת הזו ותשומת הלב שבה היתה כל העת במוקדה, פינתה לה את מקומה לדברים אחרים שבשגרה, ומאז רק כמהה ונכספת לאותה תחושת "מרכזיות" שהיתה לה במשך תקופה זו.

בשיחה המשכית שלא יחיל כאן המקום לפרטה, נתתי לו לבעל, שאכן מצדו התנהג בצורה ראויה לציון לאורך כל הדרך, הדרכה וכלים מעשיים איך לנהוג במקרה זה וכיצד ל"פצות" את אשתו על אובדן תחושת השיא שהיתה לה בזמנו, וכעת היא כה מתרפקת עליו בזיכרונה.

אך יותר מכל הפקת תועלת וחשיבות סיפור מקרה זה, הוא לקבל מוסר השכל והמחשה כה ברורה וזועקת על היות צורך האשה להיות בראש מעייניו של בעלה ו"אשר אליו עיניה נשואות". עד כדי לכסוף לקושי גדול ככל שיהיה העיקר כדי לקבל ולהרגיש זאת!

בל נזדקק למקרים טראגיים כדי להוכיח זאת לאשה, אם במעט תשומת לב מוגברת ניתן להגיע לכך גם בחיי היומיום הפשוטים והשגרתיים - אם לא לוקחים זאת כדבר המובן מאליו.

לתגובות והערות: הרב מאיר אפל, יועץ זוגי ומשפחתי, ראש מכון שלמ"ה לשלמות הבית
[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!