מי יתן את הדין על דמעותיה של בתי?

ביום שישי ח' באב הוא הגיע, המכתב.

המכתב לו המתנו כבר ארבעה חודשים, די רגועים, אפשר לומר. יודעים שהאוצר שאנו עומדים להפקיד הוא באמת יקר ומלא תכונות טובות. נכון שאנחנו לא אובייקטיבים, אבל עומדים בדרישות המציאות.

הוא הגיע במעטפה רגילה למראה, עם סמל הסמינר, בפנים מקופלות מספר שורות יבשות. עם קריאתן, חשבנו שקורה לנו משהו רע. ניסינו להבין איזה שם כתוב על המעטפה, בטוח החליפו אותנו במשפחה אחרת. זה לא ייתכן.

"לאחר בחינה ובבדיקת מכלול הנתונים וכו', הוחלט שלא להמשיך את תהליך הרישום של בתכם תחי'".

תדהמה! לא לזה חיכינו. מנסים לרגע להבין מדוע? אולי נפלה טעות מצערת? בטח אי הבנה...

קוראים שוב ושוב את השורות הספורות שאינן מסבירות דבר, ומבינים שהרגע הבא לא יחזור להיות כמו קודמו. משהו קרה פה, והמשהו הזה לגמרי לא נעים.

מנסים להסביר לילדה שעומדת מולנו עם פנים נרגשות, מחכה כל כולה בציפייה לשינוי הסטטוס המבגר של חייה בשלב הנוכחי, ואנו ההורים, נבוכים, ולבנו בוכה – כיצד נעביר לה את המסר?

ובינתיים המולת שיחות טלפון מתחילה בין בנות הכיתה. כל אחת עם הבשורה "התקבלתי!" אבל בתנו מכונסת בתוך עצמה. נערה צעירה בגיל ההתבגרות, חשה דחויה ועזובה, חשה רגשות אשמה ונקיפות מצפון על מי שהיא, כי למה דווקא אותה לא רוצים? וכמה שלא ניסינו להסביר לה שהיא לא הבעיה, העיניים הדומעות נותרו רכות.

בשלב מסוים היא פשוט מבקשת להודיע למתקשרות שאינה זמינה...

לנו ההורים, די מהר מתבררת התמונה העגומה. רוב הבנות בכיתה מסודרות ב"ה במוסד בו בחרו,
אך המעט שלא? יש להן תכונה משותפת אחת ברורה: לא חלילה רמה רוחנית ירודה, גם לא ציונים גרועים, ממש לא. עיסוקו של האב, אי 'אברכותו' - זוהי הסיבה בגללה יושבת עכשיו הנערה הצעירה ובוכה.

השבת נכנסה, ו"שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא", לא? אז את השבת העברנו מבלי ליצור קשר עם הסביבה, מנסים לא לתת לטרדות לחדור את מעטפת יום המנוחה. ולמחרת תשעה באב - שלמען האמת לא ממש עזב אותנו.

אבא אחד ברגשות מעורבים, מנסה לצלצל לכל מי שאולי יודע /מכיר/בעל השפעה/ עסקן או בעל של מורה - ומכולם מתקבלת תשובה: "זה לא אתם, זאת פוליטיקה", אל תדאגו יש בנות רבות ובוודאי יימצא פתרון.

הכל נכון, ברור גלוי וידוע, אבל שום הסבר לא יניח את דעתה של נערה צעירה, דבר לא יקהה את עצמת הפגיעה מלחוש שאינה רצויה. מלחשוב על כך שיש בנות שלמדו יחד בכיתה, אך לדעת הוריהם היא אינה כשרה לבוא בקהל יחד עמם בשלב הבא.

נערה שאת החופש הגדול מעבירה כשהיא שקועה ומכונסת בתוך עצמה, מתקשה לתקשר עם חברות שעסוקות ברכישת תיק וציוד לשנת הלימודים הבאה, ובשילוב בהקבצות, בפעילויות וחברות משותפות.

מה חושב האח שחזר מהישיבה לאחר זמן קיץ בו התעלה בשקידה, ומגלה מה חושבים חלק ממשפחות האברכים על משפחתו שלו? ובכלל, איך מכל הערבוב הזה של מנהלי סמינרים, אנשי חינוך, ואנשי ציבור, לא היינו מצפים לקצת מחשבה? לקצת הבנה? למישהו שייקח את ההשלכות בחשבון, שיבין שמדובר פה בנשמות ולא בפוליטיקה!

הפתרון, כמו שהם אומרים, הרי בסופו של דבר בוא יבוא - אז מדוע להתמהמה? הרי לא מדובר בסחר מכר בין ג' לדגל התורה על שיבוצים ברשימה לכנסת או לעירייה.

מדובר בבנות נהדרות שיושבות בביתם בוכיות - בשביל מה?

כהורים אנו יודעים שאלו שיושבים למעלה, במגדלי השן, קשה להם להבין באמת את המתרחש בלב המון העם הפשוט, ופניה אישית לא תמיד מצליחה לגעת בהם, שכן הם לעולם לא יתנסו בחוויות זהות. כל שאנו יכולים לעשות הוא לנסות, וכל כך לא נוותר.

אלוקים הניח בידינו פיקדון, אוצר יקר, וככל שאנו יודעים ובטוחים בצדקת דרכנו, ברור לנו שהאשמה שאינה מוטלת עלינו. מישהו יצטרך לתת את הדין על המצב אליו נקלענו.

אנו מקווים שהפיתרון יהיה מהיר, ולא ביום פתיחת הלימודים, או גרוע מכך - שבועיים אחריו. אנו מקווים גם שהבעיה תיפתר אחת ולתמיד ולא תחזור על עצמה בשנה הבאה. ובעיקר מקווים, שנפש ביתנו תירפא, ותוכל לצעוד בשמחה ובתחושת אהבה למקום לימודיה בשנה - שתבוא עלינו בעזרת ה' לטובה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!