מדברים קבוע • קפה של בוקר ראשון

חשבתי להתעלם מכל ההיסטריה שמתנהלת סביבי החל מסוף השבוע האחרון. כולם עסוקים במצעדים השונים של גינויים ותועבות, אז גם אני? במחשבה שניה, כן, גם אני. כי אי אפשר באמת להניח לדברים האלו לחמוק מנגד עינינו, ואי אפשר להעביר אותם בשתיקה, ולצפות שייעלמו מאליהם.

נכון, יש לנו הרבה מאוד נושאים חמים על הפרק, אבל צריכים להתייחס להכל, מבלי לתת לתופעה חמורה אחת, לגזול את השפעותיה של תופעה אחרת.

לקחתי צעד אחורה והבטתי על כל מה שהתרחש בימים אלו: מצעד התועבה בירושלים, הדקירות במהלכו, ולאחר מכן ללא מרווח נשימה - שריפת בית פלסטיני שם נשרף למוות תינוק קטן. אני מזהירה מראש, הולכת לערבב פה קצת בין הנושאים, אבל זה מה שמתחולל בתוכי כעת.

עוצמת ההתייחסות, רמת הגינויים ומטח ההפגנות שהתעוררו באחת, גרמו לי לרגע להתבלבל. וואו – במה זכו כל אלו שכולם קמים ומלטפים אותם מיד, מוחים, מגנים, מתאפסים, צווחים, מבטיחים ומאיימים?!

תנו לי לנחש, בטוח שלא מפני שמדובר בדוקרים/רוצחים חובשי כיפה. נכון? אני הוזה, בוודאות. ממתי התקשורת ממהרת להתלהם כשחרדי פושע? מעולם לא נתקלתי.

מספיק ציני? לא מספיק. מי שבעיקר גרם לי לעצבים היה הנשיא רובי ריבלין במקרה של שריפת התינוק. חייבת להודות: עד לפני מספר שנים ריבלין היה מושא להערצה אצלי. אצילותו, הממלכתיות ששידר, טוב הלב, העיניים האוהבות, פשוט היה דמות שאהבתי לראות ולשמוע.

מאז נכנס לתפקידו כנשיא, הספקתי לכתוב עליו טור דעה מאוד מאוכזב, וגם הפעם: בעוד בני עמי נרצחים במשך שנים ללא מעצור, בוחר ריבלין להכליל תוך הכפשת בני עמו, את כולנו. בעמוד הפייסבוק שלו כתב ריבלין בערבית ובעברית לאחר מקרה התינוק הפלסטיני, שעדיין אגב לא הוכח שיהודים הרגו, בין היתר: "יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכינו. לצערי הרב, עד עתה נראה שטיפלנו בתופעת הטרור היהודי ברפיון".

אפשר לומר שבמקרה של שליסל, שדקר במצעד התועבה, היה רפיון בטיפול, שכן המשטרה שחררה לרחוב אדם מעורער בנפשו שכל חפצו להרוג אנשים שנדמה לו שהתורה ציוותה. מקבלת.

אבל היי, ריבלין, בני עמך בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש? יש לך את זה ביותר דביק ומתחנף לבני עם שמחנך את ילדיו לדרך טרור? אז בוא, תוציא את זה. כי אני באמת מסרבת להשתייך לעם שאתה שייך אליו. עמך אינו עמי. ועמך – מר ריבלין, לא בחר בדרך טרור. תתבייש לדבר ככה על העם אליו אני משתייכת.

עמך הוא עם רדוף וסובל, עמך הוא עם שהקריב את טובי בניו, עמך הוא עם ששיכל אלפי תינוקות חפים מפשע והעלה כקרבן בגלל רוצחים תאבי דם מאוד מסוים. עמך לא בחר בדרך טרור. בעמך, מסתבר, מה לעשות, יש גם חולי נפש שזקוקים לטיפול. יש חולי נפש שבחרו בדרך שאף אדם שפוי לא היה בוחר בה.

אתה חושב שאם תתחנף למשפחה פלסטינית תצא יותר גיבור ואהוב בקרב העם הפלסטיני? אז אולי תלך להיות הנשיא שלהם? מה אתה חושב שאתה מרוויח בכל הדיבורים האלו מלבד להוציא לעז על העם שלי? אתה נותן לגיטימציה לאלו שחושבים שאנחנו רוצחים! זה הגיוני בעיניך?

מצד אחד אני עסוקה בלהדוף את הכותרות של החרדי הדוקר, להביט בהלם איך נערכות עצרות "סובלנות והזדהות" בבירת ארצי, במהלכן אסור לחרדים לעבור ברחוב! מהצד השני את האמירות על העם שבחר בדרך טרור, ולא מאמינה שכל אלו מגיעות מתוכנו, ולא משונאים מחוץ. זה אמיתי?

אין לי ארץ אחרת, אבל מה אני אמורה לעשות שגם את הארץ הזו אין לי?

בוחרת להתנצל על קפה כל כך אמוציונאלי הבוקר, ועל נושא כל כך לא כיפי ולא נעים, אבל הייתי חייבת כבר לדבר. מבטיחה את הקפה של יום ראשון הבא להקדיש לדברים יותר שמחים.


בסרטון: הפגנת "סובלנות" במהלכה אסור לחרדים לעבור ברחוב. צילום: משה הלר

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!