על קבצה ובר קבצה חרבה ירושלים

אני זוכרת את עצמי בגן, בבית הספר, שומעת את סיפור קמצא ובר קמצא, ולא כל כך מבינה אותו, מה אכפת לו שגם קמצא יבוא למסיבה? ואם הוא כבר הגיע, אז מה הוא מבייש אותו? לא הצלחתי להכיל את השנאה הזו והאמת שלא כל כך הבנתי אז את הקשר בין הסיפור לחורבן הבית.
ידעתי לדקלם כמו כולם, שבגלל שנאת חינם חרב בית המקדש ובואו נרבה באהבת חינם ונקרב את הגאולה, לא בדיוק הבנתי אז איך אוהבים חינם, אבל הלכתי על זה.

מה שבטוח? ידעתי שזה משהו ששייך לנחלת עבר, רק בימים בהם קראו לאנשים קמצא ובר קמצא, יכול להיות מקרה כזה, זה ילדותי וטיפשי ומי עושה בכלל מסיבות כאלה.

אז זהו, שרק כשהתבגרתי (ולדעתי זה קרה ממש לאחרונה), פתאום הבנתי את משמעות הסיפור הזה ופתאום הבנתי שקמצא ובר קמצא, לגמרי חיים בינינו היום ויש להם כר נרחב לפעילות, לפעמים אני חושבת שאם בית המקדש היה קיים היום, אולי הוא כבר לא היה קיים היום..
לפעמים אני חושבת שלא הסבירו לנו מספיק מה היה שם אצל קמצא ובר קמצא ואיך זה הביא לחורבן.

אני מסתכלת על תופעת הקבוצות, קבוצות הוואצאפ, שהולכת וצוברת תאוצה, זו שאם אתה לא חלק ממנה, ועדיף חלק מ10 כמוה, אתה לא קיים, היום אין כמעט אישי, אין אחד על אחד, הכל מתנהל בקבוצות, הכל פומבי, אבל בדלתיים סגורות, אם תצא מהקבוצה, כדי לנשום מעט, תפסיד את הדבר האמיתי, ותגלה שאתה האחרון לדעת שהחבר הכי טוב שלך התארס, או שאחותך ילדה, אהה אתה לא בקבוצה, למה ציפית?

אם לא הכניסו אותך לקבוצה מסוימת, סימן שאתה ממש לא שווה ותצטרך באמת להתאמץ כדי להיות ראוי להיות חלק ממנה ואם כבר נכנסת, אתה מסתובב עם חזה נפוח, מהסוג ששמור רק למיוחדים, עד שתגלה שאתמול בלילה נפתחה אותה קבוצה אבל בלעדיך ובלי עוד שניים שלא ממש היו פעילים.
ועכשיו הקבוצה ההיא, היא היא הנחשבת והיא המסיבה של העשיר אליה קמצא מוזמן ובר קמצא לא, ואתה מוצא את עצמך מנסה להכנס לקבוצה הייחודית הזו, אבל לא נותנים לך, כי אתה לא חלק מהמסיבה.

ואז, הקבוצה מתארגנת למפגש פסגה חשוב ורק חבריה מוזמנים ואתה לא מבין, אתמול היית חברי כל כך טוב של כל אלה שחוגגים שם, אז איך אתה לא מוזמן? כי אתה לא בקבוצה ואתה מקבל הודעת תנחומים, סליחה, אל תקח אישית, זה מפגש סגור רק לחברי הקבוצה ואתה אומר, אוקי אני מכיר את כולם, אני בא ויהי מה! ואתה מוצא את עצמך יושב בתוך מפגש שלא הוזמנת אליו ואתה יודע שברגע זה נשלחות הודעות קדחתניות בקבוצה החדשה ”מה הוא עושה פה?!” אפילו שכולם פחות או יותר אוהבים אותך, אתה לא בקבוצה למה באת? והקבוצה מה עושה? היא מצטלמת בסלפי מזוית ימנית ואז מזוית שמאלית ומעלה לקבוצה הסגורה, היא דנה בעניינים שברומו של עולם, כמו שבע ברכות לחבר, או מסקנות בעניין הכנת עוגת קרמשניט או קרם פטיסייר לארוחת סיום הצום וייתכן שאף דיון בכובד ראש בנושא פרשיית עזר מציון ואוי לזר שחלילה תדרוך רגלו ברום העולם הזה.
(הכתוב מתכוון לזכר ונקבה כאחד).

אני זוכרת את עצמי יושבת במפגש עם חברותי לא מזמן והיו כאלה ואחרות שלא הוזמנו אליו, במתכוון או שלא ונפגעו ובצדק.

ושאלתי למה, למה זה טוב כל הקמצא ובר קמצא הזה? למה לא להזמין את כולן? אז אמרו לי, תראי אני לא ארגנתי את זה, אני לא פתחתי את הקבוצה, זה לא קשור אלי, לא אני הזמנתי.
הסתכלתי עליהן ואמרתי, אתן יודעות מה באמת הסיפור של חורבן הבית?

עשיר אחד הזמין את קמצא למסיבה שארגן ובטעות הוזמן גם בר קמצא, את החלק הזה כולם מכירים, בסופו של דבר לא עזרו התחנונים והוא סולק בבושת פנים, ובעלבונו הגדול פנה לקיסר והציע לו להקריב קורבן וכך יוכיח לו שהם לא מקריבים ומזלזלים בו, בדרך הטיל מום בבהמה מיועדת לקורבן.

ואכן לא הוקרב הקורבן והקיסר נפגע ובית המקדש נשרף.
את זה כולם מכירים, מה שפחות מכירים, זה את אלה שכן הוזמנו למסיבה, אלה שכן היו חלק מהקבוצה, היו שם תנאים, היו שם אנשים חשובים לא סתם יושבי קרנות, במדרש רבא (איכה רבא) מסופר: ”אמר לו (המארח לבר קמצא) קום לך, לקחו בידו והוציאו, והיה שם רבי זכריה בן אבקולס, והיה סיפק בידו למחות ולא מיחה..."הוא ישב גם הוא במסיבה, אבל לא מיחה, מה אתם רוצים ממני אני לא הזמנתי, אני לא פתחתי את הקבוצה, לא קשור אלי, אז זהו שכן! על כך שלא מיחה, חרב הבית, אילו מישהו היה מתערב לטובת הנפגע, אולי היה מונע אסון ובהמשך כשאכן הוטל מום בקורבן, אותו תנא לא רצה לקחת אחריות על כתפיו ואמר שהוא לא מוסמך מספיק כדי לטפל בסיפור ולא נעשה דבר.

על כך אמר רבי יוחנן (גיטין נה-נו): ”ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו”.
אז אין מקום להתחבא מאחורי ה”זה לא קשור אלי” כי דווקא בגלל אלה שכביכול לא קשור אליהם, חרב הבית, איך נוכל לקחת על אחריותינו מצב כזה, איך אנחנו יכולים להיות במודע- הקמצא ובר קמצא בסגנון 2015, או שמא נאמר קבצה ובר קבצה?

השתתפתי באירוע מסוים, בו השתתפה קבוצת נשים בעלות עסקים, שכמובן מאוגדת בין השאר בקבוצת וואצאפ, כחלק מנט וורקינג. ובשלב מסוים עלה נושא הקבוצות לדיון ומישהי טענה שאולי נפתחה קבוצת וואצאפ מתחרה וזה בסדר, או לא בסדר וכו וכו, קמתי ואמרתי: ”יש לי קבוצה אחת שהא הכי חשובה לי, כל השאר פשוט לא רלוונטיות!” כולן הסתכלו עלי ושאלו, באמת (אולי כבר חשבו חלק באיזו קבוצה אני כן והן לא?) ”איזו קבוצה?” אמרתי ”קבוצה בת 6 נפשות, בעלי, 4 ילדי ואני”, אהה קבוצת משפחה? ”כן!” אז שאלו אותי ”ולכולם יש סמארטפונים?” זו היתה השאלה הכי הגיונית שעלתה ועניתי, לא, אנחנו באמת קבוצה, בחיים, לא דרך מקלדת, יש לי חיים והם לא מנוהלים על ידי קבוצת וואצאפ(...!).

חברות, חברים, שימו לב, שהקבוצות לא יביאו אותנו לחורבן בית שעוד לא נבנה, לא יעזור אם נרבה בדיבורים על אהבת חינם בתוך מסגרות שיוצרות בידול שמביא לשנאת חינם, בואו ננסה להכניס משמעות לכל הנושא הזה, של אהבה, של חינם, של קבצה ושל בר קבצה.
וכך נביא גאולה ונפחית חורבן.

כי החורבן יכול להיות בכל דור, זה ממש לא משהו ערטילאי שקרה פעם, כמו שחשבנו בגן. זה ממש לא משהו שרלוונטי לקבוצות של ילדות וסלפי, זה חוצה גילאים, חוצה מגדרים, חוצה מעמדות וחוצה קהילות.

בואו נפתח את הלב, את הקבוצה, ואם אנחנו חלק ממנה, בואו לא ניתן לזה לשלוט בנו, או לעצב את מי שאנחנו ואני לא אומרת ”בואו נצא מהקבוצות” אנחנו בעידן בו זה חלק מאיתנו, רק בואו לא נתן לקבוצות לשלוט בנו, אלא להיפך, כי שאי סביב עינייך וראי, כולן נקבצו ובאו לך!
בואו נשמור על היחיד בתוך הקבוצות האלה, בואו לא נאבד אותו ואת עצמינו ואת חיינו בתוכן.

מקווה לגאולה קרובה, ולאהבה אמיתית, בחיים האמיתיים, בתוך הקבוצות ומחוצה להן.

רבקה שוורץ. צילום: אוליביה פיטוסי

קישורים:
הטור המלא בדף של רבקה שורץ עורכת דין

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!