על מה היה בדיוק דווה לבנו?

את הסיפור הזה כתבתי בעבר, עוד בזמן שמגזין מאמי היה קיים, והחלטתי להחיות את הסיפור הזה דווקא הערב, משום שנזכרתי בו ממש לקראת מוצאי שבת.
הסיפור הזה התרחש לפני כמה שנים. התארחנו אצל בני דודים נחמדים. תמיד נחמד שיש קשרי משפחה שבנויים על חברות. לא? גם משפחה, גם חברים, סוגר את כל הפינות האפשריות.
וכך, לאחר שבת נעימה ביותר, הגיע כמובן מוצאי השבת. בת הדודה החרוצה, שלחה את הילד למקלחת. הוא היה אז כבן שבע. באותו זמן היה הילד שקוע היטב במשחק מעניין מאוד שחיכה לו זמן רב, עד שאחיו ויתר. שלח הילד זוג עיניים גדולות אל עבר אמו ואמר לה: "אבל תשעת הימים עכשיו, אסור להתקלח..."

האם, שנכנסה לפלונטר קל, ממש לרגע אחד, החלה להסביר לילדון המתחכם שגם בתשעת הימים מתקלחים, בפרט בשנים שכדור הארץ סובל מהתחממות יתר בלתי סבירה. היא הסבירה כיצד ניתן להתקלח במים קרים יותר, איבר איבר, וכמובן אין על מה לדבר. בימים השרביים שלנו המקלחת היא חובה.

ישבתי שם די בחוסר מעש, והיה לי זמן לחשוב לעצמי: הרי הילדון החכם שלה לא ביקש להתנער ממקלחת משום שבאמת היה לו חשוב להקפיד על אבלות חורבן בית המקדש – כך לדעתי בכל אופן. אפשר לומר שהוא פשוט ניסה להתנער מהמטלה הזאת ששולחת אותו מיד לאחריה לישון... וניסה להרוויח זמן. אך האם אין אנו נוהגים בדיוק כמו אותו ילד בן שבע?

מפני מה חרב לנו בית המקדש? התשובה היא כמובן שנאת חינם. כתוצאה מכך שיהודים, אחים, בניו של הקדוש ברוך הוא, שנאו זה את זה ללא סיבה מיוחדת, קיבלו את העונש הנורא של חורבן הבית שהוביל כמובן לגלות ארוכה שסופה אינו ברור.

ומה נותר לנו לזיכרון מאז ועד היום? מנהגי אבלות. נוהגים שלא לשמוע מוסיקה, ואין עורכים סעודות מצווה - למעט ברית מילה או חתונה בעדות שנהגו להתיר. אין אוכלים מאכלי בשר, יש שאינם מתקלחים כלל, ועוד.

אני מביטה סביבי, רואה את האנשים המקפידים על דיני האבלות, על הימנעות מאכילת הבשר, משמיעת המוסיקה, ומאידך נתקלת בכל כך הרבה רוע שמציץ מכל פינה ופשוט מתבלבלת. כיצד ייתכן הדבר? האם אנו שוכחים את העיקר? האם איננו מתעצלים ובוחרים להתאבל רק בדברים הנוחים לנו? היכן היא אהבת החינם שכה חסרה ביננו? היכן הוויתור? היכן הכבוד המינימלי שלנו כלפי הזולת? איך ייתכן שנתאבל ונקפיד על כל אותם מנהגי אבלות מבלי להשקיע בעיקר?

וכשהמים פסקו מלזרום, והילד יצא נקי ומצוחצח מחדר האמבטיה, הבנתי כי כל מה שנותר לנו לעשות באמת, הוא לחפש כיצד לנקות את עצמנו בדברים החשובים האמיתיים, אלו שהכי קשה לנו להתמודד עמם ולא בכדי. והלוואי שכאשר נגיע ליום צום ט' באב, נוכל להתפלל ליושב מרומים בלב אמיתי ושלם, בידיעה ברורה שניסינו את כל המאמצים בבניה אמיתית לקראת בניית בית המקדש השלישי:

"ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!