מהות החורבן: ההסתגלות לחיים ללא מקדש

כמידי שנה נפתח השבת את חומש דברים בשבת שלפני תשעה באב (השנה תשעה באב חל בשבת ממש, והצום נדחה), ונפטיר בחזון ישעיהו בן-אמוץ, אשר הוכיח את העם על חטאיו הרבים, אשר בסופו של דבר גרמו לחורבן. וכאשר מנסים לתפוס את מהותו של החורבן, נראה שאנו זקוקים להרבה לימוד והעמקה, שכן ביום-יום קשה ליהודי מהשורה לתפוס מה בעצם הפסדנו ועל מה אנחנו מתאבלים.

מצב זה הינו מסוכן ביותר, שכן מה שקושר אותנו לעבר, למצב בו עמדה עיר על תילה ומקדש על מכונו ישב, זה הכיסופים והגעגועים מתוך הבנה שאותו מצב הוא המצב התקין שלנו כאומה, בעוד שמצבנו הנוכחי הינו עיוות, ועל-כן אנחנו מתאבלים. אולם כאשר תופסים את המצב הנוכחי כתקין, כמצב שחיים איתו די טוב, אזי המצב המתוקן באמת לא רק שאינו קיים במציאות, הוא גם מתרחק מהתודעה.

אותה תודעה, אותה כמיהה למצב בו ארמונו של מלך מלכי המלכים התנוסס לעיני כל – תודעה זו היא שנסכה בנו את הכוחות לשרוד במשך כל שנות הגלות, תוך מסעי-צלב, רדיפות, אינקוויזיציות ושואות. היינו כמו בן שאיבד את אמו אבל הוא זוכר אותה ומתגעגע אליה, וכל תחליף לא ינחם אותו. אולם כאשר מסתגלים למצב זה ומוצאים בו ניחומים, נקל לשער כיצד מרגישה אותה אם. בנה הלך איננו, ואינו חושב אפילו לשוב.

הבעיה איתנו כיום הינה שמרוב ריחוק מהמצב התקין של מקדש ועבודת הקרבנות, יצרנו לעצמנו צורת חיים חילופית, ולמדנו להתרגל אליה. חז"ל אמנם אמרו, שכאשר אין קרבנות, אזי התפילה היא בבחינת "נשלמה פרים שפתינו", אולם הם לא התכוונו חלילה לומר שזו אותה קרבת ה'. זה אמנם מה שיש כיום, אבל שנשכח את הקשר האמיתי, החי והישיר והמפכה עם אבינו שבשמים? וכי יעלה על הדעת שלכך נתכוונו רבותינו?

אולם יש כאן דבר עמוק יותר. מקובל לחשוב, שאכן חסרה לנו עבודת הקרבנות, חסרה הצורה המקורית בה עמדנו לפני האלוקים בזמנים של רוממות הרוח, אך פרט לכך החיים ממשיכים כסדרם. זוהי טעות חמורה! משחרב בית המקדש, איבדנו את כל צורת הקשר עם הבורא, וזה נוגע לכל פרט בחיינו הלאומיים ובחיים הפרטיים של כל אחד מאיתנו. הפרנסה, הכלכלה – הכל תלוי בעבודת התמידין. משחרב בית המקדש אף ניטל טעם הפירות (סוטה מ"ח.), הדברים הארציים ביותר, הבסיסיים ביותר בחייו של אדם אינם כשהיו. זה שאיננו מרגישים את החיסרון, את האובדן – זה אינו מעיד על כך שהמצב תוקן ברמה כזו או אחרת, כי אם להפך – כמו אותו עובד תברואה אשר ריח האשפה כבר לא מפריע לו, כך אנחנו "מסתגלים" לחיים בלא מקדש.

בעבר, לפני ששבנו לארצנו, אכן היה החלום נראה רחוק, אולם אבותינו שמרו אמונים לאביהם שבשמים ויחלו באמת ובתמים לבנין בית המקדש. דבר זה איחד את היהודים מכל קצוות הארץ – מפולין ומתימן וממרוקו ומעיראק ומרוסיה ומצרפת – כולם פנו בערגה לכיוון ירושלים והתחננו – "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". אנחנו, שזכינו לשבת בארץ, מחויבים אף יותר מהם להביא את החלום לידי מימוש. הקב"ה הראה לנו בניסיו הגדולים שהוא חפץ בנו, כל שנותר זה שגם אנחנו נחפוץ בו ונעשה את אותם מעשים המוכיחים את ביטחוננו בו וביכולתו להוליך אותנו קוממיות לגאולה השלמה.

ברוך מרזל.
עוצמה יהודית.
חברון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!