"המלאך הרע ענה אמן" - סיפור מהחיים

"שיר מתנגן לו בשקט באויר. "אני רוצה לחזור אל הימים הכי יפים, הימים היחפים של בנימינה".

ואולי בליבי מתנגן הוא, בליבי החלול והריק.

מעורטל ישב לו ליבי באמצע גופי, משאבת דם מיותרת מזרימה דם ללא תכלית בעורקיי.

שכעת היו מהולים בחומר סיכה קל, שהיקל על המשך קיומם.

החלטתי שעראק עם קצת קרח

יתאים לי.

כנראה שהשעמום שלי חיפש מנוסה קלה,

לא בדיוק מתאים לאבא לשלוש.

אבל, לך תדע. בימינו.

ועוד קצת בקטע של להתקרב לדת, עם כל הקונפליקטים שזה יוצר.

בעיקר לאבא של אשתך, הקיבוצניק, שלא בדיוק חולה על דת.

או על דתיים".

אני מעלעלת בקטעים מן הספר. שובר שגרה. חצוף, שנון, הומור עצמי. פארודיה על חיים של מחפש נצחי.

אבל... יש במסמך המשגע הזה, המתעתע, עוד משהו:

געגוע.

איש צמא, עורג. הוא כנראה מצא את שאהבה נפשו - ורץ לספר לחבר'ה. אבל רגע. כל זה ישן מאוד... אז למה עכשיו?

אני מחזיקה ביד את הספר. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור שלו, ואני גם זוכרת שאמרתי לו שהוא חייב להוציא ספר, וכן, אני אפילו מרשה לעצמי לקחת קרדיט ולגלות לכם, שאני זו שבחרתי את השם של הספר שלו: ליתר דיוק, השם של הספר חרות אצלי בלב, מחכה ליום שימצא לו הסיפור המתאים. והנה הוא נמצא.

המלאך הרע ענה אמן!

הסיפור של עמיחי הוא הסיפור של כל אחד ואחד מאיתנו. ועדיין הוא הסיפור של עמיחי.

הכירו: עמיחי עשהאל, אבא, וגם סבא טרי, (ולא. הוא ממש לא נראה כמו סבא). איש קרייאטיב במשרד הפרסום הגדול במגזר החרדי.

האיש שאחראי לדמויות שצצות לנו מעל גבי העיתונים, האיש שהטמיע מטבעות לשון רבות.

האיש שקם כל בוקר מחדש, מגלגל את הפאות, אומר: "מודה אני", ומתכוון לכל מילה.

לא שאלתי אותו, אבל אני מספרת לכם שהוא גם האיש עם הגיטרה שמסתובב פעם בשבוע ומנגן במוסד לפגועי נפש. הוא שר לנשמה שלהם, לנשמה שלו.

והספר שלו, הוא שיר נשמה.

לכולנו.

כי מי מאיתנו לא קם בבוקר ושואל את עצמו שאלות קיומיות - לפחות פעם בחודש.

עמיחי, היה 'שם'. טעם משני העולמות. ולא, זה לא אותו הטעם. תקראו בספר ותטעמו גם. ויש לו מה לספר לנו.

לשאלתי למה עכשיו, הוא מחייך. הכרתי מישהי שקוראים לה שרה פכטר, שחשבה שאני צריך לכתוב ספר. שרה הכירה לי גם את העורך האגדי איתמר שנדורפי שעיבד את הסיפורים.

אין שום סיבה אחרת, מלבד סיבה פנימית עמוקה יותר, אותה נגלה בהמשך.

נחזור אל עמיחי. מנהל המחלקה הקרייאטיבית בקבוצת אפיקים. מנגן, מלחין לעת מצוא, מחבר ספר חדש, ובעיקר מקדיש עיתים לתורה ועובד את הבורא.

הוא מתחיל את הבוקר עם שחר, תפילה, חיבור לאלוקים. רק אז הוא מגיע למשרד, עם שלווה שאופפת אותו, שלווה אותה לא הכיר כשהחל את דרכו בעולם הפרסום.

טרם סיים את לימודיו כבר קיבל הצעה לעבוד במשרד הפרסום גיתם. הוא עבד בגיתם, ולקח לו שנה להבין שהוא נשפך משם החוצה. "עברתי לעבוד במשרד קטן. חלל שמתאים לגודל שלי".

"משם היה אפשר רק לגדול. התחלתי לטפס לאט לאט. סטפ ביי סטפ... יום אחד הטלפון צלצל, מאחורי הקו שמואל ורשבסקי, ענק בתחום, עם הסמל המסחרי שלו, איש מעונב ומהוקצע".

הופה. הם עלו עלי... עכשיו זה מתחיל.

"הייתי מאד שמח לפגוש אותך", כך הוא אמר לי, משחזר עמיחי את היום בו נכנס למשרד ברחוב בן יהודה.

שם פגש את האיש הכי חייכן בעולם, "האיש שנתן לי להרגיש שהוא יושב ומחכה לי מאז ומתמיד".

ורשבסקי נעץ בי מבט מהסוג של 'אני עומד להציל את החיים שלך'.

אולי הוא צדק.

כי עמיחי עוד לא הכיר את החיים האמתיים שלו.

"נכון, הקריירה התחילה להמריא, הרווחתי טוב, ראיתי פרי בעמלי. באותה תקופה אבא שלי נפטר ועדיין לא הבנתי את הפספוס הגדול שהיה שם בינינו".

אלו היו ימים של טרום טלוויזיה. אז, המדיה הכתובה הייתה המשחק האמיתי .

עוד תחנה לפני התחנה הבאה.

"הכנתי מודעה למשרד פרסום שנפתח, בעקבות אותה מודעה קיבלתי מספר הצעות, אחד מהפניות היו של אודי פרידן, אותו כולם כינו: 'הילד הרע של הענף'. באותה תקופה הייתי במקום של חיפוש. חיפשתי את עצמי. חיפשתי מקום לממש את המקצועיות שלי. העבודה אצל פרידן העניקה ביטוי לכתב היד האמיתי שלי", מעיד עמיחי בחיוך, ואם חשבתי ששם נעצר, הוא כבר בתחנה הנוספת בחייו.

השיא שלו, אדלר חומסקי, אחד ממשרדי הפרסום הגדולים. הוא היה שם והרגיש כל הזמן שהוא לא במקום שלו.

"חייתי את חיי כחילוני, עם רעב וחיפוש. ידעתי בוודאות שמה שאנחנו רואים זה לא הכל, שמתחת לפני הדברים יש עוד מציאות ושלא יתכן שזה מה שיש. ידעתי שיש כזה דבר, רק שלא ידעתי מה. הקשר שלי עם החרדים הסתכם בעיקר מרחוק. רחוק מאד...

זה קרה בחנוכה. חב"דניק הגיע למשרד להדליק נרות ולחלק סופגניות, אישה בשם רחל בולטון התלוותה אליו וסיפרה לי שהיא פותחת משרד פרסום. הציעו לה לבוא, להכיר מישהו שיכול לעזור לה.

כך נולד חיבור עם רחל בולטון, והמשרד הידוע שלה".

במשך חמש עשרה שנה במקביל לעבודה שלו, עמיחי ליווה את המשרד שלה.

החיבור הזה הוליד אצלו געגוע - הנשמה שלו התעוררה.

"דיברנו על חב"ד ועל חסידות, וזה נגע לי בעומק הנשמה.

היה דיל לא כתוב בינינו, אני נותן לה את החלק המקצועי. והיא נותנת 'בתמורה' יהדות. זה היה 'על הדרך'.

המפגש שלי עם העולם החרדי נולד דרך רחל בולטון".

עמיחי מחייך, מהורהר. נזכר באפיזודה מעניינת:

"הלכנו להתמודד על תקציב של חברת ענק. הם חיפשו משרד פרסום חרדי. רחל בולטון ניגשה למכרז, בולטון היה קיים אולי שנה. זה היה מופרך להגיע לחברת הענק. ואני במן חוצפה חילונית אמרתי לה: 'אנחנו הולכים לקחת את זה'.

וכך היא נכנסה למכרז, עם בובת המותג הגדול בגודל אדם, וסט ציצית וכיפה לפרזנטציה. הם התגלגלו מצחוק והם גם אמרו לה על המקום: 'קיבלת את התקציב'."

הוא זוכר מאותו היום הרבה בכי והתרגשות. את המתנה שהוא קיבל ממנה, עמיחי לא ישכח. לעולם. המתנה ששינתה את חייו: זוג תפילין.

"יש לי תמיד שמיכות באוטו. חדשות.

נדמה לי שקניתי אותם ככה, ארבע ביחד, בסכום לא גדול.

אל תשאלו למה אני מחזיק אותם שם. אני לא בדיוק ישן באוטו. יש לי בית, או לפחות חדר וחצי שכור שטוב לי בו, יש לי משרד, ויש לי כרטיס אשראי בשביל חדר במלון אם כבר לגמרי נגמר הדלק או מה.

לא בדיוק הומלס, אם חושבים על זה.

אולי אני זקוק לתחושה העוטפת הזו שהייתי מרגיש בתור ילד, כשהשמיכה הייתה לפעמים הדבר החי ביותר על עורי. ואולי זה סתם נסיון להרגיש בדואי, מתמזג במרחב. לא צפוני. לא מה שאני באמת.

החנתי ממש לא רחוק מהחולות עצמם. זה כבר היה הסוף של הסוף של האספלט, לא ממש כביש תיקני.

לקחתי שתי שמיכות. שיהיה. התעטפתי בהם, מתענג עליהן עד תום.

הנחתי רגל מהססת על החול, וירדתי.

פסעתי אט אט על החול הרך, הרטוב.

הגעתי עד קו המים עצמו. הורדתי את הנעלים. רציתי להוריד את הגרביים, לגלגל אותם יפה בתוך הנעל, כמו בצבא. אבל פתאום ראיתי שאני בלי.

קלטתי שישבתי עם הרב בלי גרביים. איזה קטע".

יש בספר הרבה קלילות כזו. לא להיות כבד, לזרום. הקטע הזה של 'הי, לא להפסיק לנשום. זה רק אני, עמיחי, מהמושב. קטן כזה ולא ממש...'

אבל אל תטעו. סף הרגש פה נמוך, נמוך מאוד.

הוא בוכה.

כלומר כשמדברים על אבא שלו.

מבחינתו זוהי נקודת המוצא של המסע וגם במידה רבה נקודת היעד –

לחלוחית קלה עולה בעיניו. הוא חוזר לאבא שלו.

"אבא שלי זה אחד הפספוסים הכי גדולים בחיים שלי. הוא היה לידי. גרנו באותו בית. ועד שהוא נפטר לא ידעתי מיהו... הוא היה ניצול שואה, לא טיפוס שמדבר. רק אחרי מותו, רק כשהתחלתי להתקרב, הבנתי אותו".

הוא חייב לאבא שלו את המוזיקה בחייו.

"הוא קנה לי גיטרה ואמר לי: תלמד. זה יעזור לך בחיים. ככה, חד וקצר. לא הבנתי כמה רחוק הוא ראה. אם יש משהו שהיום הוא חלק ממני, זה המוזיקה. הנגינה. הגיטרה.

אני לא זמר גדול. אבל המוזיקה הצילה אותי. אני מדבר על התקופות הכי קשות שלי.

רק אחרי שחזרתי בתשובה התחילו לצאת ממני מנגינות".

בניגוד לסיפורי תשובה רבים שנולדו מתוך מצוקה נפשית, עמיחי הגיע לתהליך התשובה ממקום גבוה מאד, הוא עזב את הכל. הוא היה על גג העולם. הכל האיר לו פנים: הוא הצליח, הרוויח, נסע, ראה, אבל היה שם געגוע.

שום דבר לא הרגיע את הגעגוע הזה.

"ויתרתי על הכל. באיזשהו שלב החלטתי לא להחליט". פניו מוארות כשהוא ממשיך לשחזר את תהליך ההתקרבות לדת. כשהוא מספר, עיניו בוערות. כל כולו נתקף בלהט של אמת. עמיחי צעד, נפל, קם, ואלוקים חיכה לו בכל פינה עם המסרים...

עם הידיעה שעמיחי מוכן לצאת לדרך חדשה, עמיחי פתח את האוזניים, הקשיב, ועדיין לא הצליח לגדל את הפאות ולשים את הכיפה על הראש. ולהכריז, מצאתי!

"ואז כנראה שלא היה לי מספיק עוגן פנימי או די חוסן בעמוד השדרה בכדי לקבל החלטה, אז הקב"ה החליט בשבילי. הוא גרם לי לעשות את הצעד הזה". הוא מודה לאלוקים על היום בו נכנס לעול תורה ומצוות. חייו השתנו מן הקצה אל הקצה.

"שיר של שמוליק קראוס... אחרי עשרים שנה שוב אינני ילד.

כמה מפנק לקבל כזו נוסטלגיה ולהרגיש חשק אמיתי לחיות.

הגוף מזיע מדברים ששומעים ברדיו, בחדשות של שבע בגלי צה"ל.

כל הישראלים מזיעים בפקק.

אתה מתגלח תוך כדי נסיעה, גם בכביש בינעירוני, כי הרכב מתקדם בקצב מדהים של עשר קמ"ש.

ותמיד משאיר קצת זיפים – אף פעם לא על הסכין.

לפעמים מתגנבות מחשבות על תכלית החיים,

בעיקר כשמולך חולף ג'יפ מהודר ומצוחצח שמאכלס איזה כריש, מוכר ממדורים ספצפיים של כתבנו הכלכלי בהארץ.

למרות נסיונותיו להסתתר מאחורי משקפי שמש, ומתחת כובע מצחיה שמסתיר תגלחת מודרנית כזו.

מה שגורם לך לקמט מצח בשאלות הנצח,

על מעמדו של מעמד הביניים הישראלי בן ימינו,

ועל השאלה מי יגאל אותנו ואת ילדינו ממלחמת המעמדות,

עוד אחת ממלחמות ישראל,

שגם בה יש פצועים והרוגים,

ויש כאלה שיורים ובוכים.

בדיוק הרגע חלף פה איזה מישהו מכוחותיהם,

ואפילו שיפשף לי את המראה,

ופצע לי את הלחי, כי קשה גם לבהות וגם להתגלח.

טוב שיש לי עדיין חלומות.

חלומות של מתבגר, אבל מי אמר שזה לא נחשב".

"אם תשאלי אותי: למה דומה תהליך של חזרה בתשובה זה כמו שאתה עובר את הבידוק הבטחוני בשדה התעופה. תוציא את כל החפצים ותעבור בגלאי המתכות לוודא שאין צפצופים. אתה עובר ריק, נקי, ואז, מחזירים לך הכל. ואילו בחזרה בתשובה, אתה לא מקבל כלום חזרה. אתה מתחיל מהתחלה.

כשאני מראיינת חוזרים בתשובה, תמיד מעניין אותי לדעת מה ההבדלים בין אדם שנולד לעולם המצוות לאדם שמצטרף אליו אחר כך - עם מטען של חיים שלמים על הכתף.

בתשובה לשאלתי הוא מבקש לצטט מדברי הרבי מחב"ד:

"קשה להסביר ליהודי מה זה יהודי.

רק מי שבא מבחוץ יכול אולי לגעת בזה. לטעום את הטעם הזה, ולהסביר מה זה.

כחוזר בתשובה אני יכול להעיד בעיקר על תחושת הקירבה, חשים קרבת השם מאד גדולה, בגלל ההרגשה הזאת אתה יכול לשחרר הכל, ולו למען הקרבה הזאת".

ועמיחי שחרר. ירד מגג העולם רק בכדי לטפס בשנית, אבל הפעם עם מודעות. ו... להגיע גבוה יותר.

בחמש עשרה שנה האחרונות הוא משמש כמנהל קרייאטיב. בין היתר הוא אחראי לקמפיניים מפורסמים. כל מי שעובד איתו מעיד על אדם שמתיישב עם העט והדף, הנייר והעיפרון, ומחכה שהשותף השלישי יעזור. והוא תמיד עוזר.

"בעצם הספר שלך הוא הסיפור שלך בשינויים?" אני מעיזה לשאול.

עמיחי לא מכחיש, ובהינף עט עונה לי: ההרגשה שאתה הולך להעביר פה שמונים שנה ובסוף אתה נפלט מהעולם ואומרים לך שלא הבנת כלום - מפחידה אותי.

הלכת, ואתה לא יודע מה קרה פה.

זה פספוס לא נורמלי, ועמיחי מפחד לפספס. כל חייו פחד מהמקום הזה.

"כשאני מסתכל על אבא שלי, אני לא דן אותו ולא שופט אותו", הוא מתרגש, ומושיט לי את הספר שאת כריכתו ציירה בדיוק מעורר התפעלות אשתו חווה.

"אני רוצה שכל אחד שיחזיק את הספר, ידע שכתבתי את הספר הזה בשביל מטרה אחת. כשתעמוד ותרצה להוציא את סיפור חייך, תשב ותדע שאתה עובר בעולם - עובר ושב, לא אחד שחתום קבע, כן? וששם למעלה שואלים את הבן אדם, נשאת ונתת באמונה...

האם אתה יודע מי אתה"?

"משהו עתיק מתעורר בפנים:

עמוק, שקט, רגוע.

צף מעל התודעה.

לא מתערבב.

חודר

ומפעפע

עד העצמות,

חודר

את כל הרקמות.

נוגע ומלטף

את המהות.

נוגע בעצם.

הכח השקט -

הכח המניע הבלתי מתנועע.

ופתאום

אני רוצה

הביתה.

חושב לעצמי,

אולי עוד אספיק"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!