מדברים קבוע - קפה של בוקר ראשון

בואו נדבר רגע עלי. אני יודעת שהשם שלי מרוח בחיפושי גוגל, חתום תחת כתבות, מאמרים, או סתם סטטוסי פייסבוק טפשיים משנת 2009 שלפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי היום לא לכעוס – כי הם נכתבו על ידי ילדה קטנה וזה בסדר.

כוונתי בכך לומר, שאני מודעת לעובדה שפרטיות אין פה כלל וכלל, ובכל זאת אני בוחרת לשוחח עמכן בצורה מאוד אישית – על עצמי.

תמיד קראו לי סנובית. גם כשהייתי הכי נחמדה בעולם, וחביבה בצורה מוגזמת, בסופו של דבר הייתי סנובית. טוב, לא כולם חשבן כך כמובן, אבל תמיד היו מי שחשבו כך. בתור ילדה, הם לא השכילו להבין שסנוביזם בא לחפות ולשמש כמגננות שונות. למעשה לא רק כילדה – זה נכון בכל גיל. אלא שישנם אנשים שמבינים כל מעשה והתנהגות שלך בצורה שונה, וזה בסדר, אין את מי להאשים, הרי פרצופנו שונים, דעותינו שונות וכך גם דרכינו.

היו שנים, בעיקר האחרונות, שחשבתי על עצמי שאני הכי לא סנובית בעולם. סך הכל משתדלת לתת יחס די הוגן לסביבה, גם לאנשים שאינני מכירה, ומבקשים להביע דעות על דברים שכתבתי/אמרתי וכו'. אני לא בן אדם שמתעלם או מתנשא.

לאחרונה, יותר ויותר אני חוזרת לגיל הילדות, לבית הספר, לפעמים שהייתי מקבלת פתקים אנונימיים שכתוב עליהם "סנובית", "גאוותנית" – אלא שהפעם הם אינם בעילום שם, והאם אינם בכתב יד ילדותי ועמוס סיבות לכתוב את המילים האלו. הפעם מדובר בחברות.

ככל שבן אדם מבקש להרבות עשייה ולהתקדם בחייו, הוא מוותר בדרך, לעתים מחוסר ברירה, על הרבה דברים טובים אליהם התרגל, וצריך לסגל לעצמו סדרי עדיפויות שונים. אני מודה, השנה האחרונה, ואפילו מעבר לה, הפכו לאינטנסיביות ברמות שקשה להסביר. אם זה מבחינת עבודות שעבדתי, או דירה שעברתי – ומה שעברתי עד אותו רגע. אם זה להשקיע יותר בעצמי מבחינת בריאות וחיצוניות, וכמובן בתוך כל התהליך – לא לשכוח את האוצרות היקרים, שאם לא הזמן שיוקדש עבורם – למה לי כל היתר?

אט אט הצטמצמו שעות החברה שלי. פתאום אמא התקשרה לשאול אם אני בארץ... ברור שהיא שמחה לשמוע שזה רק מסיבות טובות, אבל לעומתה, יש אנשים שלא מבינים. לא מבינים שכשאני מגיבה אחרי שלושה ימים, זה כי באמת רק עכשיו הגעתי להודעה שלהם בוואסאפ! "למה לא התקשרתם אם זה היה דחוף" – אני שואלת בייאוש. או אנשים שלא מבינים שאם אמרתי שאחזור אליהם כשאתפנה – הם יכולים להמשיך לחכות, כי אני לא באמת מתפנה. "אז תתקשר שוב ושוב – אני שוכחת רגע אחרי כי נופלים עלי המון דברים", אני אומרת לאחי הקטן שרוצה עזרה ולא נעים לו להציק.

נו מה, אתם לא שמחים בשבילי? אני עובדת קשה בעבודה שהיא אהבה, וזה כיף ולא מובן מאליו לזכות לעבוד בעבודה שאת אוהבת. יש לי צורך לתמרן בין הדרישות של הבית, שהן לא קטנות כלל, וילדים שרוצים עוד אמא בבית, ויש את אימוני הספורט, שלצערי אומנם קצת זנחתי לאחרונה, אבל היו שגרה מחיי, ומבחינתי מדובר בעבודה לכל דבר. אז לא נעים לי שסופרים לי את סדר היום כדי לנסות "להכניס לי", שהיתה לי שעה פנויה, או לפתוח עיניים בהלם כשיצאתי לבילוי, כי מה לעשות גם לי יש חיים, רק שהרבה פעמים אנשים שוכחים שאחרי ה"בילוי" שלי, אני צריכה לשלם בשעות עבודה. חלילה לא מתלוננת – מסבירה.

וכן, לפעמים יש גם את המגננות – מכל מני סיבות. והן תופסות בכל גיל, תתפלאו.
ובכל זאת, מנגד, יש את החברים המבינים, שנמצאים שם תמיד, בסבלנות, ויודעים שאפשר להרים פתאום טלפון ולהגיד, שיפי, את באזור? קופצים. איזה כיף! או סתם אומרים שלום ומקשקשים 30 שניות. זה הספיק.

אז זהו, חברות, נכון, אני הרבה פחות זמינה ונמצאת, אבל ברוח תשעת הימים הנוכחיים וניסיון להרבות אהבת חינם – רציתי לומר לכל אלו שנפגעים ממני על הדרך, שאני לא עושה רע בכוונה תחילה, ושאני אוהבת, ושלא תמיד הדברים בשליטתי, מקווה שעדיין תבינו אותי. ו-היי, עכשיו דיברנו על כוס קפה, לא?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!