מכתבים גלויים: לכבוד השר והשר לשעבר

1.
השר לשעבר יאיר לפיד,

שלום לך. אני מתבונן בהתרגשות בתמונות בהן אתה נראה צועד מעדנות ברחבת הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו. מימינך, הרב הראשי לישראל. משמאלך, רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים, ומעל ראשך – שכינת א-ל. מסתבר, שיש בך כבוד למסורת ישראל. אתה לא חולם לעלות להר הבית, כמו הפרובוקטורים המסוכנים. אתה אפילו לא מתעקש להתפלל דווקא ב'עזרת ישראל', שנבנתה לבקשתך ולבקשת חבריך לתפילה משותפת של גברים ונשים, אך רוב שעות היממה עומדת שוממה. באת לכאן, לכותל הישן והטוב, כאחד האורתודוקסים, חבוש כיפה שחורה, עטוף טלית גדול, קורא קריאת שמע, מגביה את ספר-התורה, מסייע לניצולים הישישים להניח תפילין, מבקש בקשה אישית ליד אבני הכותל. יש קונה עולמו בשעה אחת. כמה זכויות. אשריך, אחי, אשריך.

בוודאי תסביר שבאת בסך-הכל לכבד ניצולי שואה, שלא זכו לחגוג בר-מצוה משלהם בגיל 13, ועכשיו, לעת זקנותם, מפצים אותם בטקס חגיגי משלהם. אבל אני חושב עליך. בינינו, הרי גם אתה סוג של ניצול-שואה, שבוודאי לא זכה לחגוג בר-מצוה כהלכתה משלו.

אני שואל את עצמי, האם אבא שלך, טומי ז"ל, לא כועס עליך ברגעים אלו. במבט שטחי, אתה בוגד בכל הערכים הכפרניים והאנטי-אורתודוקסים שהחדיר בך, אך חזקה עליך כי נתת דעתך לנושא הרגיש, אלא שבתוך-תוכך אתה יודע שהוא רואה אותך ברגעים אלו, הישר מעולם האמת, ושם, כשמו כן הוא, מכירים באמת. כלומר, אבא מסתכל מלמעלה וגאה בך מאד עכשיו.

נכון שלא באת לכותל "לשם-שמים". כנראה באת "בשביל הפולקלור". יתכן ואתה מבקש לקרוץ למצביעים הדתיים שנפגעו ממך. אולי אתה כאן מפאת השעמום האופוזיציוני. אבל בינינו, מה-זה משנה. ביהדות יש מושג של "מתוך שלא לשמה, בא לשמה". הלב שלך הוביל אותך לתפילה במקום הקדוש ביותר לעם היהודי, ולא בכדי.

אני רוצה לספר לך סיפור יפה על סבא שלי, שאני קרוי על שמו. קראו לו הרב שלמה קוק זצ"ל. הוא כיהן כרב הראשי ואב בית הדין הרבני ברחובות. במלחמת העצמאות, הוא היה בן 18, תלמיד בישיבת 'חברון'. הוא למד גמרא בהתמדה, אבל ברגע ששמע על המצור בירושלים, רץ להגן עליה בגופו – בחטיבת חי"ש, בגדוד 'מוריה'. הפלוגה רבצה בשוחות באזור גבעת התחמושת. פעם אחת, תחת הפגזה כבדה, ישב סבא ואמר תהילים. חברו לנשק, שהיה חילוני, התעצבן וביקש מסבא: "תפסיק לבלבל אותי במלמולים שלך". סבא הנמיך את קולו והמשיך להתפלל בשקט, להצלחת המבצע, להצלחת המגינים, כולל החילוני שלצדו. לפתע, נשמע קול נפץ עז. פגז נחת בקרבת המוצב, וכיסה את שניהם באבק ובעפר. סבא הבחין כי חברו לנשק, זה שצעק עליו לפני דקות אחדות, מצמיד את אוזניו ואומר תהילים אחריו, מילה במילה. סבא הסיק מזה כי "אין חילוני אמיתי. חסר רק את הפגז שינער את העפר ממנו ויגלה את פנימיותו האמיתית".

ובכן, יאיר, אתה בכיוון חיובי. השעמום האופוזיציוני עושה לך טוב. הוא אפילו מחסן אותך מבחינה רוחנית. אולי הכותל יהיה רק השלב הראשון, בתהליך של חזרה למסורת בית סבא, ואם לא שמירת מצוות בפועל, לפחות נתינת כבוד לערכים של ציבור שומרי התורה והמצוות.

בימים אלו, מר לפיד, עם ישראל מציין את ימי בין המצרים, בהם אנחנו אבלים – קצת יותר מכל ימות השנה – על חורבן ירושלים. נוכל רק להתפלל שניפגש בקרוב במקום האמיתי, שייבנה מעל הכותל המערבי: בית המקדש השלישי. במקום הזה האמת תצא לאור, ובגדול.

להתראות.

2.
כבוד השר ר' דוד אזולאי,

אין חכם כבעל הניסיון, אמרו רבותינו. בחודש האחרון למדת המון. התיישבת על הכורסה הנוחה, כורסת עור הצבי השמורה לשרי ממשלת ישראל, והופ, תוך כמה ימים גילית כי מדובר ב'לוע הארי'. איש את רעהו חיים בלעו.

את הסערה הדרמטית ביותר חוללת כאשר אמרת ברדיו כי "יהודי רפורמי, שאינו הולך על פי דת ישראל, אינו יהודי".

מיד קפצו עליך רוגזם של המתייפייפים. את ראש-הממשלה בנימין נתניהו, שגינה את דבריך ודרש ממך התנצלות, אני יכול עוד איכשהו להבין. רבים מחבריו ותורמיו נמנים על הקהילה הרפורמית. ליבת הקשר שלו עם היהדות האורתודוקסית המעשית מסתכם בחוג תנ"ך, שהוא מקיים בביתו אחת לחודש. כן הופתעתי מתגובתו של קודמך בתפקיד שר הדתות, האיש שעומד בראש המפלגה המייצגת את אחד החוגים הגדולים והמשמעותיים ביותר ביהדות האורתודוקסית הישראלית. חלילה לא ציפיתי ממנו, מנפתלי בנט, לגונן עליך. חשבתי לתומי שינצור את פיו בבחינת "המשכיל בעת ההיא ידום". אבל גם הוא גינה את דבריך, ואיש מחברי מפלגתו לא גינה אותו. בושה.

מה שחשוב הוא שלמדת שיעור חשוב: בוודאי היו לך כוונת טובות, בסך-הכל ביקשת לחדד את ההבדל התהומי בין האורתודוקסים לרפורמים, אבל אחרי טבילת האש הזו, אתה כבר מבין כי הממלכתיות מחייבת. סביב שולחן הממשלה, לא כל מה שחושבים – אומרים, ולא כל מה שאומרים – זה בהכרח מה שחושבים.

ובכל-זאת, אם תרצה, כבוד השר, יש לך על מי לסמוך.

הימים, ימי ממשלת נתניהו הראשונה. הרפורמים לוחצים על הפוליטיקאים לקדם רעיון 'גאוני' שטרם נשמע כמותו: הכרה ברפורמים וגיוריהם. כיצד עושים זאת? מכריזים, בעדינות, על 'תיקון נוסח חדש בעם ישראל – נוסח רפורמי'. כביכול, כשם שיש ביהדות נוסח אשכנז, נוסח ספרד, נוסח בני עדות המזרח, נוסח בלדי-תימן – כך יוגדר, רחמנא לצלן, נוסח חדש, במטרה 'להכשיר' את הרפורמים ואת גיוריהם לבוא בקהל ישראל.

מרן הגרי"ש אלישיב זיע"א הורה לרבנים ולעסקנים שלא לנהל ויכוח ענייני עם יוזמי החוק. להיפך. "תַראו להם את ה'צחוק' שבשיטתם", אמר פוסק-הדור. "שכולם יבינו שזה לא 'נוסח' נוסף, אלא חוכא ואִטְלוּלַא".

ועדת הכנסת קבעה דיון בנושא. כצפוי, לעזרת הרפורמים התייצבו ח"כים מתייפייפים. מולם ניצבו רבנים אורתודוקסיים שהוזמנו להסביר את ההתנגדות. לפתע קם לעזרתם מָגֵן לא צפוי: היה זה רובי ריבלין, שמרום מעמדו כיו"ר הכנסת, קם והכריז: "עם יד על הלב, כולנו יודעים שהיהדות האמיתית היא כפי שמייצגים אותה החרדים, אלא שקשה לנו לקיים אותה כפי שהם מקיימים, אבל אל תשקרו את עצמכם לומר שיש לנו יהדות אחרת".

"אני חרדי עייף", סיים ריבלין את דברו.

בוודאי נכונו לך מאבקים לא קלים במשרד הדתות, אך אין חכם כבעל הניסיון. הרשה לנו לאחל לך בהצלחה, כבוד השר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!