'לשיכים בעיניכם': את מי מצווה התורה לגרש?

בפרשה שלנו בני ישראל כבר עומדים אחר כיבוש עבר הירדן, והכל מוכן לקראת הכניסה לארץ.

משה מזהיר את העם אזהרה חמורה, בטרם יחצו את הירדן, שעליהם להוריש את יושבי הארץ, לאבד את אליליהם ולנחול את הארץ. אם לא יעשו כן, יורישו יושבי הארץ אותם, חלילה.

וזה לשון הכתוב – "והורשתם את כל ישבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיתם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו ואת כל במותם תשמידו. והורשתם את־הארץ וישבתם בה" (ל"ג, נ"ב – נ"ו).

על המילה "והורשתם" מפרש רש"י "וגרשתם". אונקלוס תרגם גם הוא "ותתרכון", וכל מי שלמד מסכת גיטין יודע שזהו לשון גירוש. על פסוק נ"ג, בו כתוב "והורשתם את הארץ" כתב הספורנו – "כאשר תבערו יושבי הארץ אז תזכו להוריש את הארץ לבניכם, שאם לא תבערו אותם אף על פי שאתם תכבשו את הארץ לא תזכו להורישה לבניכם".

יש כאן חיוב ברור עם אזהרה בצדה, אשר משמעו – או שאנחנו נגרש את הגויים, או שהם, חלילה, יגרשו אותנו.

ויש מקום לדון, האם דין זה נוהג תמיד, או שמא הייתה כאן הוראה מיוחדת לאותו דור. כותב על כך "אור החיים" ביחס למילה "והורשתם" שבפסוק נ"ב – "והגם שאמר הכתוב בז' עממין (דברים כ) לא תחיה כל נשמה, כאן מדבר הכתוב חוץ מז' עממין הנמצאין שם, ולזה דקדק לומר את כל יושבי הארץ לומר אפילו שאינם מז' עממין". איזה דקדוק נפלא של רבנו בעל האור החיים הקדוש!

מהו הטעם לאותו חיוב? הרי ביחס לשבעה עמים, עליהם נאמרה מצוות החרם, מובן הדבר, כי הם השחיתו את דרכם והארץ מקיאה אותם, כפי שפורש כמה פעמים בתורה, וכפי שהובטח עוד לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שיש מושג של "עוון האמורי" שצריך להיפרע. אולם מה הטעם לחיוב ההורשה של כל הגויים השוכנים כאן בכל זמן?.

ותחילה יש לדייק, שאין האור החיים בא לחלוק על המושג של "גר תושב", שיתכן וישב בארץ גוי תחת חסותנו (אמנם ללא כל זכויות פוליטיות, וכפי התנאים שנפסקו להלכה ברמב"ם). אולם הוא מגביל את חלותו של המושג. לדידו, גר תושב פשוטו כמשמעו, אדם זר שבא לגור בקרבנו. אדם כזה מטבעו הינו אסיר תודה על הכנסת האורחים שלנו, ואם זכויותיו תהיינה מוגבלות כפי ההלכה, אכן ניתן במקרים מסוימים שישכון בינינו.

אולם כאן מדובר על דבר אחר לחלוטין. כאן מדובר על עם שהיה כאן ואנו כבשנו מהם את הארץ. עליהם אומר "אור החיים" כי אין כל אפשרות להניחם כאן, ואותם צוותה תורה להוריש.

ההיגיון הינו ברור. כאן מדובר על גוי שמרגיש כאן בעלות, שבהכרח שונא אותנו על כך שנישלנו אותו מארצו. הוא אינו מכיר את רש"י הראשון בתורה, שמצטט את המדרש, ולפיו ה' נטל את הארץ מהאומות ונתנה לישראל. מבחינתו, הוא היה כאן לפנינו, וזו סיבה מספקת שינטור לנו.

סברה זו מפורשת בדברי האברבנאל בשמות ל"ד, י"א – "כי אחרי שהם [ישראל] לקחו את ארצם מידם אין ספק שתמיד יבקשו רעת ישראל וזה אמרו אשר אתה בא עליה רוצה לומר כי כיון שאתה ישראל באת אל הארץ ההיא ולקחת אותה מידי יושביה והם עשוקים וגזולים ממנה איך ישמרו לך ברית אהבה אבל יהיה בהפך כי יהיה למוקש בקרבך".

ומה אומרת ההלכה?
יכול כעת לבוא מישהו למדן ולטעון כנגדי, שעם כל הכבוד, איננו נוהגים לפסוק הלכות מהאברבנאל, ואף פרושו של ה"אור החיים", על-אף חשיבותו הרבה, אינו מהווה מקור הלכתי. לטובת אלו, נפתח את הסוגיה בסוטה ל"ה: ונעיין בדברי רבותינו הראשונים. הגמרא שם דנה על צורת כתיבת התורה על המזבח בהר עיבל. וזה לשון הגמרא – "רבי יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה... ואחר כך סדו אותן בסיד... ר' שמעון אומר: על גבי סיד כתבוה, וכתבו להן למטה: "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו' [תועבותם]" (דברים כ', י"ח), הא למדת, שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן [ולא הורגים אותם]". ומבאר רש"י – "להודיע לשבעה אומות היושבים חוץ מגבולי ישראל שלא נצטוו להחרימם, אלא אותן שבתוך גבולם נצטוו להחרים כדי שלא ילמדו אותנו מעשיהם המקולקלים, אבל אתם היושבים חוצה לה אם אתם חוזרין בתשובה נקבל אתכם, ושבתוכה אין מקבלין [אף אם עשו תשובה], שמחמת יראה עושין".

העולה מדברי התנאים, על-אף שנחלקו לגבי כנענים שבחוץ לארץ כפי שמובא שם בגמרא, הינו שכולם כאחד סבורים כי כנענים שבארץ-ישראל אין להם כל אפשרות להישאר בארץ.

על-כך מקשים התוספות בד"ה לרבות כיצד קבלו את רחב שהייתה משבעה עממין, וכן הקשו מהירושלמי, בו כתוב שיהושע שלח שלוש אגרות ליושבי כנען לפני שיצא למלחמה ובהן אפשר להם להשלים. והם תירצו, שכל זה נאמר בטרם החלה המלחמה, אולם אחר שהחלה, איבדו את זכותם להשלים. כך גם עולה מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ו' הלכה ה', המבוסס על אותו ירושלמי בשביעית (פרק ו' הלכה א') ועל המדרש בדברים רבה (פרשת שופטים ה', י"ד). וזה לשון הרמב"ם – "שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים, וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה". רואים מכאן, שהקריאה לשלום (ולקבלת דין גר תושב) נעשתה דווקא לפני שהתחילה המלחמה, ואף רחב נתקבלה לפני שהמלחמה החלה.

העולה מדברי רבותינו הראשונים רש"י, תוספות והרמב"ם, כי עם שישב כאן והחל במלחמה עם ישראל, לעולם לא יוכל עוד לקבל כאן מעמד, אפילו של גרי תושב.

מי שבא להעניק להם אזרחות, שזה הרבה מעבר למעמד של גר תושב, הרי הוא עובר על דברי התורה ועל דברי הראשונים, ועם ישראל עלול עוד לשלם על כך ביוקר. האזהרה כתובה באותיות של דיו על-גבי קלף בפרשתנו, והיא נשנתה בעת חציית הירדן בימי יהושע. ואלו דברי חז"ל בסוטה ל"ד., שם תארו את חציית הירדן - "אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן, על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר: והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם וגו', אם אתם עושין כן - מוטב, ואם לאו - באין מים ושוטפין אותיכם. מאי אותיכם? אותי ואתכם".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!