פרשת הזומבה: דוקא בין המצרים, מול החומה!

מיזם חדש של עירית ירושלים שמתקיים בעיצומם של ימי בין המצרים, מסעיר את הרוחות ואת הלבבות. בימים שעם ישראל מציין את החורבן, מתקיים ארוע שחץ של ריקודים המוניים, מול החומות. הנציגים החרדיים מאשימים את ראש העיריה כמי שפועל להפוך את ירושלים לעיר חילונית מושכת תיירות, ותובעים ממנו במפגיע לבטל את הארוע המזעזע במהותו והפוגעני בחוסר רגישותו. אין דבר שממחיש טוב יותר את העובדה שירושלים לא חרבה רק אז, אלא ממשיכה להיות מוחרבת בימינו. מדי יום נפערת פירצה חדשה שקורעת בבשרה של העיר האבלה והדוויה.

לאורך כל הדורות, הייתה ירושלים מקור כמיהה וגעגועים. שלוש פעמים ביום שפכו יהודים צקון לחש: "ותחזנה עיננו בשובך לציון ברחמים" ונשבעו בימינם: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". בכל בית יהודי, נותרה אמה על אמה לא מסוידת, זכר לחורבן העיר והמקדש. ההיסטוריה המדממת של העם, רק חישלה את הציפיה לגאולה: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב".

מה היא אותה ירושלים, שכל יהודי התעטף בזיכרונה ונשבע לה ביד ימינו? האם מדובר במדרחוב של רחוב בן יהודה, המלא במסבאות ושולחנות עמוסי בירה שמפריעים למעבר ההולכים ושבים? האם ירושלים, מושא כמיהת דורות, זוהי רחבת המשביר לצרכן, על שלל התיירים והדמויות הקוסמופוליטיות שחולפות בה – ללא כל סממן היכר יהודי? האם ירושלים זהו, אולי, בנין הפרלמנט הישראלי או הבנין הגדול בכיכר ספרא, שהלב היהודי מתכווץ בגלל החלטות המתקבלות שם, חדשים לבקרים? שמא האצטדיון והקניון הסמוך לו, או אולי הספורטק שמתוכנן להבנות למרות זעקת התושבים החרדים מחילול צביונו של פלטרין של מלך? ואולי בתי המלון המפוארים, גבוהי הקומה, מושכים את געגועי יהודי כל העולם? שמא אלו הן החומות שמוארות עם שקיעה באור זרקורים, וחושפים מראה מרנין לעין כל תייר יפני או הולנדי? אולי זה הקארדו, החפירות הארכיאולוגיות שהנציחו, במו ידיים יהודיות, את "איליה קאפיטולינה" – העיר הרומית שנבנתה על חורבותיה של ירושלים?

לא, זו אינה ירושלים. זו תל אביב, חיפה, פריז או רומא, שבאו לגור בירושלים. זו אינה ירושלים שנישאת בלבו של כל יהודי. המקומות הללו האלה אינם הופכים את ירושלים לעורק המרכזי בלבו של כל יהודי. פיתוחה המואץ של ירושלים והצע הבילויים וה"אטרקציות" שלה, לא עמד מעולם במוקד שאיפותיו של העם היהודי. נתיבי בגין הרב מסלוליים, מעולם לא סללו מסילות ללבבות. ירושלים, גם בממדיה הזעירים, תמיד מילאה אל כל חדרי הלב של בן ישראל. העיר הזו, לדידו של כל יהודי, סימלה את התקווה האמיתית: השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה. "אם אנחנו רוצים לדעת שבחה של ירושלים המקודשת יכולים לראות מלשון הכתוב שנאמר: 'ואני אהיה לה נאום ד' חומת אש סביב', ולא נאמר 'חומת אש סביב נאום ד'' כלשון הרגיל בנביאים כי אם התחיל 'נאום' בראשונה. מזה נראה בעליל, כי הכתוב מדבר בשבחה של ירושלים שלהיות כלילת יופי משוש כל הארץ אינה בחומת בנינים אשר יבנו בני אדם רק 'נאום ד'', שהוא אור התורה אשר מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים. אך זוהי חומת אש אשר סביב לה, וזהו כבודה ושבחה. וכן אנחנו, אם נחזיק במעוז נאום ד' ובתורתו הק', אז יהיה קידוש השם הגדול אשר יתגדל ויתקדש בתוך ירושלים, לדור ודור ולנצח נצחים" (הגאון הקדוש רבי מנחם זמבה זצוק"ל).
*
הצליל של המלה "ירושלים" הרטיט את מיתרי הלב הקולקטיבי, לא בגלל היותה מטרופולין מפותח, אלא עיר של נאום ד'. העיר הזו ביטאה ומבטאת את השאיפה לחיים יהודיים. היא סימלה את משאלת הלב של העם, לתחייה רוחנית אמיתית. גם בגלות, גם בלי להיות בירושלים, יהודי התפלל לכיוונה של ירושלים "ובנה אותה בקרוב בימינו". ירושלים אינה ארכיטקטורה, לא עיר שבה שוכנים מרכזי השלטון, ובוודאי לא עיר שעשועים של תרבות זרה שמחללת ודוחה את הקדושה ואת השכינה, על פי תוכנית עירונית. זו הייתה ועודנה עיר הקודש. בגלל הכותל המערבי, ששכינה לא זזה ממנו. לא בגלל האבנים, בגלל השכינה. ירושלים היא ירושלים, בגלל קול געגועים של תיקון חצות המתנגן בחללה. בגלל ישיבותיה, בגלל תינוקות של בית רבן. בגלל המקדש ועבודתו, והשב כהנים לעבודתם ולויים לשירם ולזמרם. כל זאת בניגוד חריף לשאיפה המוניציפאלית של העומדים בראשות העיריה שפועלים כדי לחלן את דמותה, לתייר את אתריה במקום לטהר אותם: לבנות ספורטק, לערוך מופעי שחץ מול החומות, לשנע מרוצי מכוניות, לפתוח מרכזי בילוי בשבתות, להעתיק לכאן את תרבותן של הנלוזות שבאומות.

ירושלים שכבושה תחת שלטון יהודי ממשיכה להחרב: אפילו הר הבית שהעלייה אליו אסורה בכרת, הפך ממקום קדוש לאתר לאומני שמחולל ברגל גסה של עולים ברגל. הכותל, שריד לבית מקדשנו שלא זזה ממנו שכינה– חולל והפך לאתר טקסי אנשי הצבא. מדי פעם הוא הופך לאתר תיפלה לנציגות כת זרה, המבקשות לרמוס ולכבוש את המלכה עמי בבית – בהכשר הבג"צ. קבר דוד המלך שהרבה דמעות זלגו על מצבתו, עומד להמסר לידי בני עשו כדי ששועלים שיהלכו בו יהפכוהו למקום פולחנם. איכה היתה קריה נאמנה שיועדה למקום שממנו תצא תורה ודבר ד', לכאחד הכרכים השפלים על הגלובוס. העיר שממנה אמורה לצאת רוח התורה, משמשת היום מגבירת קול ותיבת תהודה להרס של ירושלים של מעלה. העיר נאנקת תחת כיבוש זר, וגלות ושבי רוחניים קשים בהרבה מגלות ושבי פיזיים. העם היהודי עדיין נושא כפיו בתחינה: השיבה שופטנו כבראשונה ויועצינו כבתחילה.

רבה של ירושלים הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל, סיפר פעם מעשה נורא: "היה זה כאשר הגיע הגאון האדרת זצ"ל לכהן כרבה של ירושלים, בקשו בני העיר לכבדו עד למאוד. הם חיפשו לו מקום מגורים, שמשקיף לעבר הכותל המערבי והר הבית. לימים שח לאחד ממקורביו, בצער: הם בודאי התכוונו להטיב עמי. במציאות הם גרמו לי את ההיפך הגמור. בכל פעם שראיתי את המראה הזה, נגרם לי צער גדול. איך אפשר לראות את ירושלם בחורבנה? איך אפשר לצפות במקום שבו צריך להיות בית מקדשנו בתפארתו כשהוא בחורבנו"?

ירושלים קרתא דשופרייא של היום היא עיר שבותרה לה יחדיו, בה העם היהודי נאלץ להתגונן מפני העם הישראלי שגייסותיו מסתערים על העיר עם איל ברזל בידם. היוזמות העירוניות שצצות מדי פעם ונועדו לחלן את העיר, לחללה, ולהופכה למטרופולין בינלאומי, מגבירות את תחושת החורבן והאבל. באוזנינו מהדהד קולו הזועק והמתריע של הנביא: 'מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי...'

רחמו רחמו עמי

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!