סקירה מרתקת • בשביל מה בכלל צריך חזן?

תופעת מעמדם של החזנים בארץ ובחו"ל היא אחת התופעות המעניינות ביותר.

בגדול, יש מקומות בהם מעמדו של החזן בקהילה היהודית הוא מעמד מתחלף שזמנו עומד על כ 30-40 דק' של התפילה, אם היטיב-נגן אז הוא ייהנה מעוד כמה דקות של 'ישר כח' ו'היה יפה מאוד', ואם לא אז במקרה הטוב ממספר לחיצות יד רפות והלאה. ויש מקומות שמעמדו נחשב ליוקרתי ומכובד, והוא חלק בלתי נפרד מסדר המעמדות והתפקידים החשובים בקהילה.

יש הנוטים לחלק את זה לפי הארץ וחו"ל, יש שדווקא מגדירים זאת על פי ההבדלים בין קהילות האשכנזים לספרדים, ויש שיחלקו את זה לפי תקופות השנה והנסיבות, בין "שבת רגילה" לבין שבת שיש לה "משמעות" או שיש בה שמחה מסוימת, בין זמנים רגילים לזמני מועד וימים נוראים.

כל החלוקות נכונות, המכנה המשותף לכל בתי התפילה הוא ששאלת ה"מי יעלה חזן" היא שאלה שמעסיקה את כולם, בין אם זה בבית הכנסת הגדול בקינג ג'ורג' בירושלים, או במוסאיוף שבשכונת הבוכרים, בשטיבלאך של הרב קוק בטבריה, או בישיבות השונות, ועל אחת כמה וכמה בקהילות היהודיות העשירות שמתייחסים לתפקיד החזן כאל תפקיד רציני ומכובד, אם לא המרכזי שמבין כל התפקידים והמינויים בקהילה.

לפני שנקיף ונסקור בקצרה את המקומות השונים על מנהגיהם ואופי התנהלותם בענייני החזנות, נעמוד בשורות הבאות על תפקידו של החזן - מהו אמור לעשות ואיזה כישורים דרושים לשם כך.

ההגדרה ההלכתית לחזן היא "שליח ציבור", ואכן, תפקידו המקורי של החזן הוא כמובן להיות שליחם של ציבור המתפללים - להנהיג את התפילה ולהיות אחראי על הסדר שבה, אך יותר מכל הוא העובר לפני התפילה, הוא מנווט את כל המתפללים אחריו באמצעות התפילה, אופי הגשתו, על פי מעשיו תיקבע האווירה, יושפעו רגשותיהם של המתפללים, הוא קורא ואומר והם עונים לו, הוא לבדו אומר והם שותקים מקשיבים ויוצאים ידי חובה, הוא עומד והם יושבים מכוונים אליו, ומכוונים את עצמם על פי הקצב שלו.

"חזן" נדרש דרישות הלכתיות קפדניות הרבה יותר מאשר כל מתפלל אחר, הוא לא רק מצטרף למניין, הוא זה שהופך את המניין לקבוצת מתפללים, בזכות קטעי התפילה שנאמרים רק על ידו (קדיש, ברכו, חזרה) התפילה הופכת ל"תפילת ציבור".

על הבסיס הנ"ל נוספה ההלכה הנלמדת מן הפסוק "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" – במקום רינה שם תהא תפילה, ומן הפתח הזה נכנסה לה המוזיקה וגלשו להם הצלילים והמנגינות אל תוך תוכה של התפילה והפכו להיות בשר מבשרה ועצם מעצמיה, עד כדי כך שבלתי ניתן למצוא תפילה ללא מנגינה או הטעמה-צלילית מסוימת שמלווה אותה, העובדה הזו מחייבת את שליח הציבור להיות גם אחד שבקי בכללי המוזיקה, או לכל הפחות בדרך שילובה בתפילה, ולא משנה באיזה נוסח.

כמובן שעם הזמן תפח לו הצורך המוזיקלי בתפילה, וממילא הפך להיות הגורם המשמעותי בחיפוש אחר שליח ציבור, ולעיתים אף על חשבון החובות ההלכתיות שהם הבסיס הראשוני וההכרחי בקביעת תפקידו של הש"צ.

בימים כתקנם, ימי החול ברוב ככל קהילות ישראל, התפילות הם רגילות ללא מנגינות או קטעי מוזיקה, ולכן לא כל כך משנה מי הוא הש"צ, אך בשבתות ניתן להרגיש בבירור את האווירה המתחלפת ולשים לב כי חלק גדול מהמתפללים המהווים מועמדים פוטנציאלים לעבור לפני התיבה בימות החול - בשבתות וחגים הם יכולים לשכוח מכך, ומופעלת איזושהי מסננת בבחירת החזנים, ככה זה במרבית בתי הכנסת אצל האשכנזים והספרדים – פה אחד.

האשכנזים: ישיביש, קרליבך, דתיים וחסידים
בקהילות האשכנזים זה מתחלק לארבעה חלקים מרכזיים, יש את בתי הכנסת של בוגרי הישיבות, בתי הכנסת של בני הציונות הדתית, בתי הכנסת הממלכתיים יותר, ובתי הכנסת של החסידויות השונות.

בבתי הכנסת של בוגרי הישיבות לרוב מתנהל אופי תפילה כפי שנהוג בישיבות, הטעמה דלה של התפילה בימות החול, הטעמה חגיגית יותר בימות השבת והחגים הרגילים, ובכל אלו בחירת החזנים נעשית באופן אקראי על פי אמות-התאמה מינימאליים, וב'ימים נוראים' בד"כ אם התמזל מזלו של בית הכנסת ואחד מהמתפללים הקבועים הוא "בעל תפילה", אזי תמורת סכום סמלי (או לעיתים נדירות גבוה-יותר) הוא זה שעובר לפני התפילה, או במקרים רבים ובקטעים החשובים בתפילה - רב המקום עובר לפני התיבה.

בבתי הכנסת של הציונות הדתית זה יותר מסודר, יש יותר אווירה קהילתית (בתוך ביהכנ"ס שלרוב מפעיל גם תכנים חברתיים במסגרת פעילותו מלבד התפילות) ולרוב הקהילות מבוגרות יותר, מה שגורם לרוב ובשאר ימות השנה לחלק את סדר התפילות על פי תורנות של ה'חברים בקהילה' או אלו שיש להם יאר-צייט וכדו'. אבל ניתן למצוא שם מידי פעם שבתות חזנות כאלה ואחרות, ולרוב ישנו גיבוי של חיבור מלא מצד חברי הקהילה.

בתי הכנסת המושקעים ביותר מבחינת תפקידו של הש"צ במובן המוזיקלי של התפקיד, הם בתי הכנסת הממלכתיים יותר כמו "בית הכנסת הגדול" בערים הגדולות, או בתי כנסת המהווים סמלי תרבות כמו "ישורון", או בקהילות ה"קרליבך" המפוזרות ברחבי הארץ (שעם הזמן מתרבים יותר ויותר), שם תפקיד החזן הוא מרכזי בפעילות בית הכנסת, כל העניין והשואו הם מסביבו, והוא גם מתוחזק בממון-רב.

וכמו כן, אך בגישה שונה לחלוטין, תפקידו של החזן מרכזי וחשוב בבתי הכנסת של החסידויות השונות ובמיוחד הגדולות (לעיתים זה האדמו"ר בעצמו, ולרוב ברוטציה), שם החזן אמון על שמירת התפילה בטהרתה לפי כל המנהגים ההלכתיים והמוזיקליים של אותה חסידות, זהו תפקיד, הוא מתפרנס מכך וזו פעילותו המרכזית.

בשבתות מיוחדות ובפרט בחגים, ועל אחת כמה וכמה ב"ימים נוראים" ההשקעה והמאמץ והעניין הרב סביב התיבה והחזן שבה עולים מעל לכל, בבתי הכנסת הממלכתיים ניתן יהיה למצוא חזנים וטנורים בעלי שם עולמי (לרוב סולני-אופרה, ותזמורות – סימפוניה) ומקהלות מכובדות עם מנצח - כולם מוכתבים לתווים, והכל מתקתק קלה כבחמורה.

הספרדים: בארץ אדישים, בחו"ל מעריצים
בקהילות הספרדים החלוקה והמציאות בשטח שונה לחלוטין.

דבר ראשון החלוקה הבולטת ביותר היא בין הארץ לחו"ל, והחלוקה איננה דווקא בין מציאותם של החזנים, אלא בין הגדרת הקהילתיות, ובעוד בארץ כל ספרדי מרגיש שייך באופן טבעי לכל בית כנסת ספרדי ומכל מוצא, וקביעות המקום בבית כנסת מסוים מגיעה מתוך הרגל או עיקרון הלכתי, בחו"ל הדברים שונים.

בחו"ל בכל איזור ישנה קהילה, והקהילה הזו מנהלת אורח חיים מלא, רב במשרה מלאה, חזן, תפילות, שיעורי תורה, לרוב לכל קהילה יש גם אופי עדתי משלה, ולכן התפקידים בה מוגדרים, הליכה סתמית לבית כנסת אחר מהווה כמעט בגידה חברתית, או לכל הפחות מעוררת סימני שאלה בקרב בית הכנסת ממנו יצא המתפלל ובקרבם של אלו המתפללים בבית הכנסת אליו נכנס, ממילא הכל שונה מאשר בארץ.

רוב הקהילות הספרדיות בחו"ל מחזיקים חזן במשכורת מכובדת, והחזן הזה הוא לא רק 'עובר לפני התיבה' הוא ממלא את כל תפקידי הטקס הרוחניים היכן שלא נצרך מעמד הלכתי, רוב הקהילות הספרדיות בארץ לא מחזיקות חזן בשכר, אבל בחלק גדול מבתי הכנסת תפקידו של החזן מתגבש בדרך כלל סביב אדם אחד שעם השנים הופך להיות זה שאחראי על התפילה, שעולה חזן, שקורא בתורה, ושגם מכבד אחרים לעלות חזנים, אבל לרוב זה לא בשכר, ואם יש משהו מדובר בסכומים שלא משתווים ולא מתקרבים לסכומים בחו"ל.

רוב החזנים המכובדים בחו"ל הם ייבוא ישיר מהארץ. בשנים או בעשרות השנים האחרונות, מספרים לי בני הקהילות בחו"ל - המצב אט אט משתנה, והקהילות אט אט מפתחות בעצמם פרחי שירה וחזנות שעם הזמן מתברגים להם בתפקידים השונים (סומכים, חזנים במניינים קטנים יותר וכו') עד הפיכתם לחזנים מרכזיים.

וכך גם בימים נוראים - רוב החזנים פה בארץ כמעט לרוב נמצאים בשביתה-מוזיקלית (יחסית לשאיפותיהם) בונים ומצפים למשרה או להצעת החזנות שתגיע מחו"ל כשבתוכה יהיו מונחים כמה אלפי או עשרות אלפי דולרים.

ישנו קו מחשבתי מוטעה (שגם אני הוטעיתי על ידו זמן-מה) המגדיר את ההבדל בין הארץ לבין חו"ל או בכך שאנשי חו"ל אוהבים את המסורת והמוזיקה יותר מאנשי הארץ שלא מכבדים, או בכך שאנשי חו"ל אמידים יותר מאנשי הארץ מה שמאפשר להם לתחזק משרות כאלו. וזה ממש לא נכון.

הסיבה הראשונה לא נכונה בגלל שמציאותית המוזיקה הפיוטית ויסודות החזנות זוכים להתעניינות רבה בארץ הרבה יותר מאשר בחו"ל, מה גם שמרבית מהחזנים והפייטנים (שמשום מה התברגו להם גם לתפקיד ה'חזן') שהיו ושקיימים מוצאם ומציאותם היא בארץ.

והסיבה השנייה לא נכונה מצד כך שבמציאות הסכומים שמושקעים פה על אירועים, וההשקעה הכספית בתחומי תרבות עם תכנים יהודיים, פחות או יותר משתווית להשקעה הכספית של החזקת החזנים בחו"ל - מה שמוציאים שם על חזנים, מוציאים פה על אוצרי-ספרים ותמיכה באברכים ובנזקקים וכו'.

הצרכים ותפיסות העולם הם שונות, וזה כמובן נובע מההגדרות השונות בין הארץ לחו"ל לגבי מהי קהילה, וזה כמובן הבדל הכרוך בהבדלי המציאות בין הארץ לחו"ל, בעוד בארץ בכל מקום יש בית כנסת והרחובות עצמם מלאי רוחניות מכל פינה - בחו"ל המצב שונה לחלוטין, מה שמחדד את האווירה בתוך בית הכנסת, ומחזק את קשריהם של המתפללים לאותו המקום.

ועדיין, ולמרות ההבדל המציאותי המנומק, הלוואי שעולם החזנות יפרח בארץ כמו בחו"ל, ולא בשביל החזנים - אלא בשביל התפילה והמתפללים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!