מדברים קבוע - קפה של בוקר ראשון

היי, בוקר טוב. מה שלומכן? אני יודעת שזו שאלה קצת מוזרה בתחילתו של טור, אבל זו האמת, מתחשק לי לדרוש בשלומכן על הבוקר הזה של יום ראשון. שבוע שעבר סיפרתי לכן שאני מתכוונת להתנחל אצלכן עם כוס הקפה של יום ראשון בבוקר, והנה אני פה.

אמנם יש הרבה מאוד נושאים ברומו של עולם לדבר עליהם ביום זה של חופשת הקיץ של הבנות, ואוטוטו גם של הבנים, ובכל זאת אני בוחרת לחזור אתכן ליום חמישי, לא האחרון, אחד לפניו. עכשיו, מהמקום שאני נמצאת בו, קל לי להסתכל למקרה הזה בעיניים הקרות שלי ולדבר עליו כאילו לא אני הייתי האובייקט.

הבוקר התחיל אלי בשעה מאוד מוקדמת. אפשר לומר שעברו עלי ימים קשים באותו שבוע. התמודדתי עם "בומים" שונים ומשונים, ולא הייתי במיטבי, בלשון המעטה. אותו בוקר הייתי צריכה להגיע למערכת בה אני עובדת, בשעה תשע. בדרכי לשם נזכרתי שאין עלי מפתח. התחלתי לחפש אנשים ערים בשעה זו. בהתחשב בעובדה שרובם עבדו עד שתיים או שלוש לפנות בוקר, זה לא ממש פשוט. אבל מצאתי את המפתח המיוחל באחד מרחובות בני ברק שכלל איני מכירה. "תעדכני כשאת מתחת לבניין וארד עם המפתח", אמרה המזכירה המקסימה. כשסימנתי ב- Waze נסיעה נוספת, לא לקחתי בחשבון שהוא לא מעדכן שהגענו אל היעד... הוא פשוט ממשיך. כשקלטתי את זה, הייתי במרחק שני בניינים מהיעד שלי, וברחוב חד סטרי. רכב שהגיע מאחורי לא הותיר לי ברירה, נכנסתי לחניה תחת בניין. לא נכנסתי עד סוף החניה ואפילו השארתי חלון פתוח – כדי שיבינו שאני פה רק ל זמן קצר. התקשרתי למזכירה שמצדה כבר יורדת לכיווני.

התכוונתי לצאת מהחניה כדי להראות לה היכן אני בדיוק, ואז שמעתי את הצעקות: "תתביישי לך! זאת חניה פרטית", הוא רץ לכיווני, חליפתו רצה אחריו ותיק התפילין בידיו. "אתם כל הזמן עושים לנו את זה – זה לא ייתכן. את לא תחני כאן". הפנים שלו היו מלאות עצבים ואני ניסיתי לחשוב האם הוא בריא בנפשו והאם כדאי להתעסק איתו. "אני מזיזה את הרכב מיד – רק לוקחת משהו, אז תירגע", בכל זאת עניתי לו. "אז כל אדם יכול להיכנס אלייך הביתה לסלון ולהגיד שבא רק לדקה"? החזיר לי בשאלה ונפנה להסביר גם למתקבצים הסקרנים למה הוא צועק עלי.
הלם. גם ככה הבוקר שלי התחיל בלי טיפת כוח ליום הזה. אז עכשיו גם האיש הזה? התיישבתי ברכב. בינתיים המפתח הגיע אלי. יצאתי מהחניה עם גרון חנוק. ראיתי את הבן אדם הזה בדרכו לבית כנסת עם תיק התפילין. הוא שוחח בטלפון. רציתי לפתוח חלון ולהגיד לו שנפגעתי ממנו ושהוא צריך לבקש סליחה, עדיף לפני התפילה שלו. אבל לא הייתי מסוגלת.

באותו יום רבתי עם כל מי שרק יכולתי והסבלנות שלי היתה באורך האצבע הקטנה שלי. והיא ממש קטנה.

"איך יכול להיות שנתת לו להתנהג אליו ככה ולא החזרת לו כמו שמגיע לו"? שאלו אותי כל אלו ששמעו ממני את הסיפור המצער שלי לאותו יום.

באותו יום היו לי כמה הסברים לתופעה, אבל היום, כשאני כבר לגמרי אחרי התקרית, אני יכולה לחשוב כמה מעצבן אדם שתופסים לו חניה פרטית. למרות שהיו שם עוד חניות רבות פנויות, אולי הוא אכל פעם סרט עם סיפור כזה? מצד שני, זו פעם ראשונה שאני ברחוב הזה, אז למה הוא אומר לי "תמיד אתם גונבים", אני תמיד גונבת? מעליב! וגם אחרי שאמרתי לו שאני לוקחת משהו ועפה משם, הוא לא יכול היה להירגע? וגם למה בצרחות, ולמה לערב את כל העוברים ושבים? נניח שלא הייתי רגישה כל כך באותו יום, והייתי עונה אחרת, או מרגישה אחרת כתוצאה מהתקרית, זה מצדיק את אופן ההתנהגות שלו?

אין לי מסקנה, אבל שמחתי לשתף אתכן ביום חמישי שהרגיש כמו יום "רשעון", ועוד דבר. לכו תדעו, אולי הסיפור שלי יתגלגל לעיניו של אותו אדם, וגם הוא יזכור את התקרית הזו, אז דע לך יהודי, שהיום אני סולחת לך, אבל היה לי מאוד קשה. אני חושבת שנהגת כלפיי בחוסר הוגנות משווע – וגם הרסת לי כמה שעות מהבוקר של אותו יום.

אם יש לכן מה לומר לי בעניין, אתן יכולות כמובן בתגובות פה למטה, ותמיד אפשר למצוא אותי גם במייל המופיע בסוף הטור.

מאחלת לכן יום מלא בתקריות הכי משמחות בעולם.
שיפי

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!