בן הברית המפתיע • טורו של יעקב ריבלין

פרפורי הישרדות
שני אנשים מאפירי שיער וזחוחי דעת עמדו השבוע במרפסת מזנון הכנסת הצופה אלי נוף ירושלמי מקסים ושוחחו בעליצות מופגנת לעין. המבוגר שבין השניים היה עייף אך מרוצה מאוד מליל ההצבעות המתיש שהעביר את הקואליציה לילה קודם וכמעט גרם להתרסקותה. הצעיר היה ערב הדיון בבג"ץ בעתירה שהגיש נגד המינוי של ליצמן כסגן שר במעמד שר במשרד הבריאות. בזמן השיחה המלבבת הוא לא ידע שהבג"ץ עומד להגיש לו במתנה מעין פסיקה מוקדמת המרחיבה את העתירה שלו מליצמן נגד כל התיקים הנוספים שנתניהו מחזיק בידו.

השופט חנן מלצר שעשה זאת הפתיע בכך גם את חבריו להרכב השופטים במהלך הדיון. אבל די היה לו בכך, ליאיר לפיד, שהבג"ץ יאלץ את נתניהו למנות את ליצמן לשר בממשלה ובכך תוטל עליו החובה לפטר שר אחר מהליכוד. כמי שמכיר היטב את נתניהו ויחסיו הרעועים עם שריו ידע לפיד איזו בעיטה הוא עומד לתת לו.

אצל ליברמן, כמו שהוא נוהג לומר - גם בזמנים שאין לזה הצדקה - התחושה הייתה של גן עדן. כבר מספר שבועות שהוא נואם תחת כל עץ רענן ומשמיע נבואות זעם וחורבן לממשלת נתניהו. יש לו אפילו מועד מדויק: חודש נובמבר 2015 למניינם. כמקובל אצל נביאי זעם וחורבן כולם לעגו לו וטענו שהוא רואה מהרהורי ליבו וכי שלומה של הקואליציה מובטח חרף כל חטאותיה (אם היו מוצאים את הבור בחצר המטרה היו בוודאי שמחים לזרוק אותו לשם). רק לפני שבוע עמד השר זאב אלקין על דוכן הכנסת וציין בסיפוק שהקואליציה לא הפסידה הצבעה חשובה אחת למרות הרוב הזעום שעומד לרשותה. ליברמן שמע והמשיך להתנבא במחנה.

והנה בלילה לא בהיר אחד התברר עד כמה רופסת ושברירית יכולה הקואליציה המצומצמת להיות. מספיק שיובל שטייניץ אחד ילך לישון וישים את הטלפון על רטט כדי להעלות את לחץ הדם של ראש הממשלה לרמות העלולות לשלוח אותו לטיפול חשאי נוסף במעייני הישועה. מזל שכשר בכיר יש לו מאבטחים צמודים שהתבקשו לדפוק לו על הדלת (נוהל שהופעל בעבר במהלך צוק איתן כאשר התבקש דיון דחוף בקבינט המדיני-ביטחוני לקראת כניסה קרקעית ואחד השרים נמנם בביתו עם סלולארי סגור) ולהעיר אותו בבהילות. מי שהציל את המצב היה שר הכלכלה אריה דרעי שמשך זמן בסיפורים על מקור השם מכלוף ויסודותיו בהרי האטלס. רק משהפציע השר הנעדר בעיניים טרוטות הפסיק דרעי את הקשקושים ואפשר היה להתחיל את ההצבעות. וזה עוד על הצבעה אחת, חשובה אמנם, בנושא התקציב. צא וחשוב מה יקרה במאות הצבעות על פני שבועות בחוק התקציב.

ומה יקרה בהצבעות הקשות יותר על חוקי הגיוס וקצבאות הילדים? גם כאן קיבלנו פרומו בלילה זעוף זה. בערך בשלוש לפנות בוקר התקיימה ההצבעה על החלטת הממשלה להחזיר את סמכויות הגיור לידי הרבנות הראשית של ש"ס. בממשלה ההחלטה עברה כמעט חלק. יש הסכם קואליציוני וגם איילת שקד הצווחנית מכירה את עובדות החיים. בכנסת לעומת זאת ישנם חברים, במקרה זה חברה אנינת נפש שלא יכולה להצביע נגד מצפונה הטהור. קוראים לה טליה פלוסקוב. במועד ההצבעה הגברת נעלמת מהרדאר של ראשי הקואליציה. לוח הנוכחות מלמד שהיא עדיין בתוך הבניין אבל היכן היא? איכשהו השיגו את הרוב ואז התברר שהגברת הסתתרה במקום שאסור לברך בו והסבירה שלא יכלה להצביע בעד הכבדת העול על המתגיירים. משהתגלה המחבוא מעניין היכן תסתתר בהצבעות המהותיות פי כמה של גיוס. אולי תלמד מח"כ אייכלר ותצא למגרש החניה דרך החלון ואז לא תירשם בלוח הנוכחות כנעדרת. עכשיו לך תסמוך עליה ועל עוד כמה שכמותה ברגעי האמת.

(אפרופו גיורים ומתגיירים: מנתוני מערך הגיור עולה שמאז ההחלטה של ממשלת לפיד-בנט על מתן סמכויות גיור לכל רבני הערים ועד היום הפרצה כמעט לא נוצלה בפועל. הסיבה: הביקוש לגיור ירד פלאים בשנה האחרונה. היהודים על פי חוק השבות גילו שיש להם את כל הזכויות גם בלי להתחפש ליהודים על פי ההלכה).

ובכלל, איזה פרצוף יש לקואליציה שהיו"ר שלה מרשה לעצמו להיעדר מישיבות ההנהלה שלה בשבועות הכי לוהטים? בשבוע שעבר נעדר ח"כ צחי הנגבי מישיבת ההנהלה בתירוץ שזה עתה סיים ישיבה ארוכה עם ראש הממשלה והוא עייף. השבוע הוא סיפר שהיה צריך ללכת עם אימא שלו לטיפול רפואי. את ישיבות ההנהלה ניהל במקומו ח"כ מיקי מכלוף זוהר מהליכוד. לתת לח"כ שזו הקדנציה הראשונה שלו לנהל את הפורום שקובע את סדר היום בכנסת ועומד בראש החזית מול האופוזיציה - זה בערך כמו להפקיד בידיו של בן תשחורת שזה עתה קיבל את רישיון הנהיגה שלו משאית סמי טריילר עם מנשא כפול. הסוף ידוע ורק צריך לברר את הכתובת להודעה למשפחה.

הסיכוי היחיד להישרדותה של הקואליציה נמצא ביצר הקיום העז של ראשי המפלגות החברות בה. לפני שבועיים ניסה ח"כ משה גפני לעשות קצת שרירים מול שר האוצר ולעכב בכמה ימים את אישור מס הרכישה המוגדל למשקיעי הנדל"ן. כחלון רתח מזעם והחל להשמיע גרגורי איום פנים קואליציוניים. ליצמן שהבין להיכן הדברים עלולים להתגלגל התקשר בדחיפות לגפני וביקש ממנו לא להרים את הטונים מול שר האוצר. במקביל הוא גם שידר לכחלון שעליו להבין שיו"ר ועדת כספים הוא לא עובד של האוצר אלא שותף בכיר לקואליציה. שני הצדדים הבינו את המסר ולחצו על הברקסים העצמיים שלהם. גפני מעביר היום צ'יק צ'ק בוועדת הכספים כל מה ששר האוצר מבקש. וזה מצידו כבר החל להתגמש בחוק מסוים שהפך להיות סלע קיומה של דגל התורה. פרטים בשבועות הבאים אי"ה.

כך גם עברו בממשלה הנושאים הרגישים של ביטול רפורמת הגיור וסמכויות בתי הדין הרבניים. הזכרנו את צווחות המחאה של שרת המשפטים איילת שקד (אגב: כדאי לשים לב למערכת הקשרים ההדוקה שלה עם לשכת עורכי הדין. בשבוע שעבר היא החריגה אותם מחוק הגבלת עמלות הייעוץ למימוש זכויות רפואיות, מה שנקרא 'חוק לבנת פורן', והשבוע הודיעה שתפעל להארכת משך ההתמחות של מסיימי לימודי המשפטים לשנתיים של עבודה בשכר מינימום במקום שנה כנהוג היום. שווה מעקב ובדיקה) אבל השתיקה של הבוס שלה חשובה הרבה יותר. נפתלי בנט לא השמיע מילה וחצי מילה בשני הנושאים האמורים ואלמלי ההתנגדות של סיעת 'כולנו' הוא היה מאפשר גם להעביר את חוק הכשרות של הרה"ר למרות שרבים מרבני הבית היהודי מתנגדים לו.

חסדי נפתלי
המהירות שבה עבר נפתלי בנט מראש החץ של הציונות הד"לית הליברלית והאנטי חרדית לבן בריתם הכי נאמן של האחרונים ראוי לה שתיכנס לספר הגינס. אישים חרדים (כן, ניחשתם נכון: מנהלי מוסדות) שנכנסים ללשכתו של שר החינוך בירושלים יוצאים ממנה אחוזי התפעלות. עוד לא היה שר חינוך מתחשב ואכפתי כזה בצרכי החינוך החרדי - שח לנו אחד המבקרים שם לאחרונה. וההשוואה היא כמובן לא מול שי פירון האנטיפט אלא גם מול שרי החינוך שקדמו לו, כולל גדעון סער הזכור לטוב.

הראשון שזיהה את הפוטנציאל החיובי של השר החדש היה כמובן סגנו מאיר פרוש. מחשש עינא בישא לא משחררת לשכתו של סגן השר פרטים על תכיפות המפגשים בין השניים ובוודאי שלא על תוכנם, ומסתפקת בהגדרה הכללית של שיתוף פעולה ידידותי והדוק. למעשה מדובר בהרבה יותר. לפרוש יש דלת פתוחה בלשכת השר (מה שלא היה אפילו לסגן השר מוזס בימיו המאושרים עם השר גדעון סער) והשניים מתואמים משל היו חברים באותה סיעה.

בנט, אומרים פקידים בכירים במשרד החינוך העוקבים אחר האידיליה בין השר וסגנו, עובד למען אינטרסים חרדיים כאילו היה שר מטעם יהדות התורה באישור המועצגה"ת. האמירה היא כמובן לא לשבח מבחינתם. עד עתה הם הורגלו בשרים שהניחו לסגנים החרדים שלהם להתמודד איתם לבד. בנט לעומת זאת עומד מולם ישירות ומנחית עליהם הוראות. לפעמים, אומר לנו פקיד ותיק במשרד, אנחנו שואלים את עצמנו למה בכלל צריך סגן שר חרדי כשהשר עצמו הוא פרו חרדי. תשובה אפשרית אחת: כדי שיהיה מי שיסמן לכבוד השר את האינטרסים החרדיים שהוא צריך להילחם עבורם.

הסנונית הראשונה שבישרה על האביב החדש הייתה פרשת הקייטנות החרדיות (אגב קייטנות: ייטיבו לעשות פקידי המשרד אם יתעלמו קצת מהרוח החדשה הנושבת במסדרונות לשכת השר וסגנו ויעמיקו את הפיקוח על ניצול התקציב המועבר לקייטנות החרדיות. אולי הם יצליחו להסביר מדוע בקייטנות החילוניות היקף הפעילויות החברתיות גדול יותר, הסכום המועבר למדריכים והרכזים מהגוף האחראי פר תלמיד גבוה יותר, והילדים לא מקבלים לחם פרוס עם ממרחים לא מזוהים כמקובל בקייטנות אונר"א בעזה. יהיה מרתק). כזכור, סביב ההישג הגדול של יישום ההסכם הקואליציוני בנושא זה התפתחה מלחמת קרדיטים קטנה בין גפני ופרוש. אבל אף אחד לא טרח לציין שהלוחם המרכזי מול האוצר ומול פקידי משרדו היה בעצם שר החינוך נפתלי בנט.

במסגרת הגלסנוסט עם החרדים מקפיד בנט לשמור על קו פתוח עם יו"ר ש"ס אריה דרעי. לפני שבוע ביקר דרעי את בנט במשרדו והשניים שוחחו על צרכי מערכת החינוך של ש"ס שעברה לניהול חדש של נאמנו חיים ביטון. פרטי השיחה חסויים כמובן אך אם נראה את שנת הלימודים הבעל"ט נפתחת ללא קשיים תזרימיים ברשת החינוך וללא סגירת בתי ספר קטנים אפשר יהיה לתלות את התוצאות באותה שיחה.

את פשרה של הידידות החדשה והתמוהה ניתן למצוא בחרב המתהפכת ללא הרף מעל ראשם של אנשי הבית היהודי הנקראת הרחבת הממשלה. מכל המפלגות החברות בקואליציה, עבור הבית היהודי מדובר בהרבה יותר מאבדן צפוי של תיק אחד וירידה במשקל ההשפעה היחסי. צירופו של המחנה הציוני לקואליציה הוא התסריט המועדף על כחלון ודרעי, הרוצים בממשלה יציבה ומוכנים לשלם את המחיר. היא פחות מועדפת על יהדות התורה החוששת מההשלכות הצפויות על חוק הגיוס (לאחר שהחוק יעבור, אומרים ביהדות התורה, אפשר מצידנו לצרף גם ליברמן והמחנ"צ). עבור הבית היהודי זה אסון קולוסאלי של ממש.

את הסיבה לכך יודעים השליחים, חלקם מטעם עצמם, שסבבו בחודש האחרון בלשכות נתניהו והרצוג. השליחים העבירו את ארבעת התנאים של האחרון להצטרפות לקואליציה. הנה הם: קידום המשא ומתן המדיני; קבלת תיקים בהתאם לגודלם היחסי; רוטציה של שנה לפחות בראשות הממשלה ואחרון אחרון לא חביב: הוצאת הבית היהודי מהקואליציה. עם הבית היהודי, אומרים במחנ"צ, אין כל אפשרות להתקדמות מדינית.

למעט התנאי של הרוטציה נתניהו חי בשלום עם כל היתר. המו"מ עם הפלסטינים ממילא לא מוביל לשום מקום (עיין ערך הוויתורים של ברק ואולמרט שנדחו על ידי הפלסטינים), הדרישה לתיקים באופן יחסי היא יותר ממקובלת בין שותפים, והוצאת הבית היהודי תשמח את ראש הממשלה ורעייתו יותר מכל דבר אחר. התנאי השלישי הוא המוקש הגדול: נתניהו לא מוכן לשמוע על יום אחד של אבדן הרצף השלטוני שלו, בפרט כאשר שנת הרוטציה שדורש הרצוג היא השנה האחרונה שלפני המועד החוקי של הבחירות הבאות.

נתניהו יכול להתמיד בהתנגדותו לתנאי הקשה כל זמן שממשלת השישים ואחד מחזיקה מעמד בסערות הכנסת. בעוד חודש יש פגרה של שלושה חודשים, לאחר מכן המבחנים הקשים של חוק התקציב והחוקים שדורשים החרדים. לאחר מכן צופה נתניהו הצטרפות של ליברמן ואולי אפילו של לפיד שייוותרו ללא אלמנטים אנטי חרדים להיאבק עליהם. בתסריט אופטימי זה מעמדו של הבית היהודי מובטח עד תום הקדנציה. עוד תיק-פחות תיק אבל העיקר שנמצאים בפנים.

הישרדותה של הממשלה בהרכבה הנוכחי היא אפוא צורך קיומי מהדרגה הראשונה לבית היהודי. ההישרדות תיתכן רק בהרמוניה מוחלטת בין מרכיביה ובעיקר בזכות שיתוף פעולה מלא בין הבית היהודי והמפלגות החרדיות. בנט חייב להוכיח לש"ס שהוא שר החינוך הטוב ביותר שהיא הייתה יכולה לצפות לו (לך תדע מי יהיה השר מטעם המחנה הציוני. זו יכולה להיות ציפי לבני שמיררה את חיי החרדים בכל תפקידיה עד עתה). הוא גם חייב להוכיח שממשלת השישים ואחת היא חי הנושא את עצמו ולא יצור מלאכותי המחובר למכונת הנשמה. לא על כל חוליה של הקואליציה הנוכחית יש לבנט שליטה. הוא לא יכול להבטיח שאורן חזן לא ישתגע בוקר אחד או שטליה פלוסקוב לא תיעלם בהצבעות חיוניות. מה שהוא יכול להבטיח, וגם לקיים, זה חיבוק עמוק עם המפלגות החרדיות ומילוי כל דרישותיהן הקואליציוניות. ידידות הבנויה על אינטרסים, לימדונו רבותינו, היא הדבר הטוב ביותר שיכול להיות.

בג"ץ למען ליצמן
בשלהי שנת תשס"ה ישב סגן שר העבודה והרווחה הרב אברהם רביץ ז"ל בלשכת השר הממונה ונפשו עגמה עליו. צוות עוזריו ויועציו הפנה את תשומת ליבו לכך שהניירות שהם שולחים למשרד ראש הממשלה לחתימה שוכבים שם ימים ושבועות עד שהם חוזרים חתומים. רביץ היה אז סגן שר במעמד שר, והשר הרשמי היה ראש הממשלה אריאל שרון.

תחילה סבר צוות המשרד שמדובר בעיכוב טכני בלבד. ראש ממשלה הוא האדם העסוק ביותר במדינה ועיסוק במסמכים הדורשים את חתימתו הפורמלית הוא האחרון בסדר יומו. כשהתופעה של איחור בחתימות הפכה לבלתי נסבלת ערכו אנשי רביץ בדיקה מעמיקה יותר. התברר להם שאחד האישים הבכירים בלשכה עיכב את המסמכים על שולחנו ולא הגיש אותם כלל לחתימתו של ראש הממשלה. הסיבה: אינטרס קטן בנושא תעסוקה שאנשי רביץ לא ששו להיענות לו.

הבעיה הספציפית נפתרה לאחר שיחה ישירה עם עומרי שרון, הבן של. אנשי רביץ הבהירו שאם הפקיד המעכב ימשיך בהתנהלותו הסיפור ייצא לרשות הרבים. טלפון אחד של עומרי למי שצריך והמסמכים החלו לחזור חתומים בתוך מספר ימים. עומרי מצידו תהה למה בכלל הם צריכים את הסיפור הזה. לכו לרבנים שלכם, הציע, ובקשו מהם אישור לקבלת תפקיד שר בנימוק שהזמנים השתנו וממילא אתם מתפקדים כשר לכל דבר ועניין.

רביץ סבר וקיבל. שבוע לאחר אותה שיחה הוא נכנס למעונו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ופרש את משנתו הוא בנושא זה. הגרי"ש שמע, אך לא הכריע, ושלח את רביץ לשאול את יבלח"ט מרן הגראי"ל שטיינמן. לצערו הוא יצא גם משם בידיים ריקות. מאוחר יותר הוא סיפר למקורביו שהתשובה הייתה: למה צריך את זה. אם אפשר לנהל משרד כסגן שר אין טעם לשנות גדרים שגדרו ראשונים. רביץ סיפר כי הגראי"ל הזכיר באוזניו שמי שקבע את ההגבלה על קבלת תפקידי שרים היה מרן הגרא"מ שך זצוק"ל. ובמילים אחרות: אין בית דין יכול לשנות דברי חברו אלא אם כן הוא וכו'.

מי שצריך להיות מעודד מהסיפור הוא סגן השר הרב יעקב ליצמן שעומד כעת בצומת דרכים בנושא זה. לא שהוא צריך את אישור מועצגה"ת של דגל התורה לקבלת תפקיד שר, אבל תמיד טוב להיות בקונצנזוס בנושאים אידיאולוגיים רגישים. מתוכן השיחה האמורה בין רביץ ויבלח"ט מרן הגראי"ל שטיינמן עולה בבירור שההחלטה שלא לקבל תפקידי שרים הייתה פועל יוצא של האפשרות לנהל משרד גם בלי תואר של שר. שהרי כך היה המצב בתקופה בה התקבלה ההכרעה בנושא זה (פירוט נרחב על ישיבת המועצגה"ת שהתקיימה בחודש סיון תשל"ז הופיע כאן בעבר. בקצרה: את ההחלטה הוביל מרן הגרא"מ שך והיא זכתה להסכמה גם של נשיא המועצגה"ת החדש בעל ה'לב שמחה' מגור זצוק"ל) ואין דנין אי אפשר מאפשר. כלומר: מעולם לא עמדה למבחן השאלה האם לקבל שרים או לא לקחת תיקים בכלל. הברירה הייתה בין שר לסגן שר במעמד שר וכלשון מרן הגראי"ל: אם אפשר לנהל משרד כסגן שר אין טעם לשנות גדרי ראשונים. ומכלל לאו אתה שומע הן.

אבל יעבור עוד זמן רב, אם בכלל, עד שמועצגה"ת של אגו"י תידרש לנושא. נכון שאם הדברים היו תלויים בכבוד השופט אליקום רובינשטיין בתוך שבועיים הייתה הכרעה בנושא. כמי שרואה את עצמו לא רק כשופט אלא גם כחוקר הציבור החרדי ומתווה דרכו (ראו אמירותיו בנושא הגיוס שפורסמו כאן בעבר מספר פעמים) גם הפעם חקר כבודו והגיע למסקנה שאין שום בעיה אידיאולוגית המונעת מח"כ חרדי לכהן כשר בממשלה.

הנה ציטוט מובחר אחד: "אני רוצה לשאול משהו שלא הבנתי. למה ליצמן לא רוצה להיות שר. קראתי בפסק הדין והזכרתי בפסק דין הקודם, פס"ד ביטון, שאומר שלאגודת ישראל דאז, זה יהדות התורה של היום, שאין בעיה אידיאולוגית להיות בממשלה. תהיתי כל השנים על החידה הזאת כי בראשית המדינה היה הרב יצחק מאיר לוין שר בממשלה. היה גם שר של פועלי אגודת ישראל. אין גם בעיה של קבלת אחריות כי כולם בקואליציה ויו"ר ועדת הכספים שזה אבי כל התפקידים הוא אחראי על תקציבי המדינה, אז למה שהרב ליצמן לא יהיה שר ובא לציון גואל".

בהמשך הדברים הציע רובינשטיין לליצמן להבין את הלוך רוח השופטים ולהודיע שהוא מתמנה לשר ובכך לייתר בעצם את העתירה.

למזלו של ליצמן הוא לא נזקק כלל לעמוד בניסיון לקבלת הצעתו של רובינשטיין, וזאת בשל הערתו החכמה יותר של השופט חנן מלצר. עד שאתם דנים במעמדו של ליצמן, אמר לחבריו השופטים, יש מקום לדון בעצם האפשרות החוקית של ראש הממשלה להחזיק באופן קבוע תיק נוסף מעבר לראשות הממשלה. בחוק יסוד הממשלה הקודם, לפני התיקון שהכניסה הממשלה הקודמת, היה סעיף שהתיר הזאת. משום מה, וכנראה עקב טעות סופר, לא נכלל סעיף זה בחוק החדש.

בעקבות ההערה נסוב הדיון על סמכויות ראש הממשלה, והבעיות האידיאולוגיות של ליצמן הוסטו הצידה. העותרים מצידם הרגישו כמי שבאו לחפש את האתונות ומצאו את המלוכה. עתירה המסבכת את ראש הממשלה ומחייבת אותו למנות שרים בתיקים שהוא מחזיק בהם היא חומר נפץ קואליציוני מהמדרגה הראשונה. השופטים שאף הם חשו בכך העניקו לעותרים חמשה ימים להגיש עתירה מתוקנת ישירות נגד ראש הממשלה.

באופן פרדוכסלי דווקא הסטת כובד המשקל לסמכויות ראש הממשלה עשויה לייתר את כינוס המועצגה"ת ומתן ההיתר הנדרש. נתניהו נדרש כעת לקבלת החלטה קשה מאוד מבחינתו. אם ייענה לדברי השופטים וימנה שרים בתיקים שברשותו (חוץ, תקשורת, בריאות ופיתוח אזורי) הוא יעמוד מול התנגדות קשה של כחלון ודרעי שאינם רוצים בשינוי יחסי הכוחות בממשלה. לפני כחודש אילצו השניים את נתניהו לדרוש מהשר בני בגין להתפטר בעקבות מינוי של ארדן לשר. כל שכן שלא יסכימו לתוספת של שלושה שרים חדשים לליכוד.

גם האפשרות לצרף את התיקים הפנויים לאחריותם של שרים קיימים בלי למנות חדשים היא הרת אסון. נתניהו עדיין מצולק ממלחמות היהודים בליכוד סביב חלוקת התיקים של התנועה. לפתוח כעת מערכה חדשה סביב מי מהשרים יקבל את תיק החוץ ומי יקבל את התקשורת והפיתוח האזורי תפתח מחדש את הפצעים שטרם הגלידו.

האופציה השלישית היא תיקון חקיקה. בראשית ימי הממשלה הנוכחית תוקן חוק יסוד הממשלה ונמחק הסעיף האוסר מינוי של יותר מח"י שרים. מה שנדרש כעת להתמודדות מול הבג"ץ הוא תיקון נוסף המאפשר לראש הממשלה להחזיק במספר תיקים כפי שהיה מאז קום המדינה ונמחק בטעות בסבב החקיקה האחרון. זה לא ייחשב כעקיפת בג"ץ יען כי השופטים עצמם אמרו שהבעיה היא טכנית בלבד.

ואם כבר מתקנים את חוק יסוד הממשלה אין כל קושי להעביר באותה הזדמנות גם סעיף המאפשר לסגן שר לכהן במעמד של שר. יש לאזכר בהקשר לכך שממילא תידרש הממשלה בקרוב לתקן את חוק יסוד הממשלה לצרכי הכנסת הסעיף הנורווגי המפורסם. שלושת התיקונים יכולים לעבור במקשה אחת בסדרת הצבעות בכנסת שתחייב גיוס מלא של כל שישים ואחד החברים. זה יהיה קצת קשה (לך תדע מה יהיו הדרישות החדשות של ישראל אייכלר) אבל זה בוודאי עדיף על פני שלושה מסלולי חקיקה נפרדים. לראש הממשלה, לליצמן ולסעיף הנורווגי.

אם יתוקן החוק כדבעי או אז יתקיימו גם דברי כבוד השופט אליקום המצוטטים לעיל: ובא לציון גואל.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון בקהילה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!