ניתקו ושילמו • מה עלה בגורלם של מפני גוש קטיף?

בעשר השנים שחלפו מאז הגירוש, דיווחים וכותרות בתקשורת החזירו מעת לעת לשיח המגזרי את הביטוי "יש דין ויש דיין". כל קצין צבא ומשטרה, פוליטיקאי או דמות ציבורית שתמכו או השתתפו בעקירה וספגו מכה כזו או אחרת בחייהם הפרטיים או המקצועיים, העלו אצל רבים מאנשי המחנה הכתום והפצוע עדיין את האסוציאציה לגירוש, לחטא ולעונשו.

לא מעט קולות שכנגד ביקשו להפריך את הקישור המיידי, וטענו כי אי אפשר ואסור לחשב חשבונות שמיים. אולם אוסף האירועים והעובדות שהתרחשו החל מקיץ תשס"ה לאותם בכירים, כך או כך מעורר מחשבה.

מתוך פרספקטיבה של זמן על המשתתפים והקברניטים ומה שעלה בגורלם, ביקש 'בשבע' לראשונה לעמת את אותם מפקדים עם התיאוריה לפיה המכות שספגו קשורות בקשר ישיר להשתתפותם בעקירה.

אולם ראשית – העובדות בקצרה, רשימה חלקית.

אריאל שרון, ראש הממשלה שהגה ויזם את תוכנית העקירה, הוא אולי המקרה הבולט ביותר. חצי שנה בלבד לאחר ביצוע הגירוש לקה שרון באירוע מוחי שהכניס אותו לתרדמת. משנת תשס"ו ועד תשע"ד, במשך שמונה שנים, שכב שרון מחוסר הכרה עד יום מותו. הפרט המעניין בסיפור הוא שאחד מגדולי הדור של אז, הרב עובדיה יוסף זצ"ל, קישר במפורש בין הגירוש לעונש שנפל על שרון בסופו של דבר, וזאת חצי שנה לפני הגירוש. בדרשה שנשא הרב יוסף בחורף תשס"ה, אמר על שרון: "הקב"ה ייתן לו באנה אחת, ימות, יישן ולא יקום. זה שהוא מתאכזר על עם ישראל... מה האכזריות הזאת? ללכת לגרש את האנשים, את היהודים שלנו, להכניס בתוכם ערבים. בשביל מה? על מה?... הקדוש ברוך הוא ייתן לו מכה אחת, שלא יוכל לקום ממנה".

בנו עומרי שרון היה חבר כנסת מטעם הליכוד לפני הגירוש, ולאחר מכן בקדימה. הוא היה אחד מיועציו הקרובים של אביו בכלל, ובנוגע לתוכנית העקירה בפרט. סמוך לתאריך ביצוע הגירוש הוא הורשע בעבירות רישום כוזב במסמכי תאגיד ועדות שקר. את עונש המאסר שנגזר עליו, שבעה חודשים בפועל, ריצה בשנת תשס"ח, שלוש שנים לאחר הגירוש. מאז לא חזר למערכת הפוליטית.

נשיא המדינה דאז, משה קצב, איש ליכוד שזוהה עד אז עם המחנה הלאומי, בחר ערב הגירוש לפנות למתיישבים בנאום מטיף ומתחסד שדורש מהם לקבל את ההכרעה: "עליכם לכבד את החלטות הרשויות הממלכתיות, הכנסת והממשלה, החלטה שנבחנה גם בבג"ץ. משהוחלט, דינא דמלכותא דינא. קול הכנסת כקול ההמון", קבע, והתעלם מחוסר המוסריות שבגירוש, תוך דבקות בערכי החוק והדמוקרטיה אותם הדגיש שוב ושוב בהמשך נאומו. חמש שנים חלפו מאז, וקצב נאלץ לקבל עליו בעצמו את דין המלכות ושופטיה, לאחר מאבק מר שניהל על מנת להוכיח את חפותו. הוא הואשם בכך שביצע עבירות חמורות בנשים, נאלץ להתפטר מתפקידו בחרפה ובשנת תשע"א החל בריצוי עונש של שבע שנות מאסר בכלא מעשיהו.

אהוד אולמרט היה שר בממשלת שרון השנייה. עם הכרזתו של שרון על ביצוע ההתנתקות, היה אולמרט מגדולי התומכים של התוכנית בממשלה. לאחר הגירוש דחף את שרון להקים את מפלגת קדימה, והחליף את שרון בראשות הממשלה לאחר שנפל למשכב. הפינוי האלים בעמונה התבצע במשמרת שלו ובהוראתו. החל משנות השמונים נקשרו פרשיות פליליות בשמו של אולמרט, אולם לאחר הגירוש החקירות צברו תאוצה והוא הועמד לדין בכמה פרשיות. בשתיים מהן גזרו עליו השופטים עונשי מאסר בפועל: בפרשת טלנסקי נגזרו על אולמרט השנה שמונה חודשי מאסר בפועל, ובפרשת הולילנד נגזרו עליו בשנה שעברה שש שנות מאסר בפועל.

שר הביטחון בממשלת שרון היה שאול מופז. בתפקידו זה היה אחראי על הכנת מערכת הביטחון לביצוע תוכנית ההתנתקות, ומגדולי תומכיה בממשלה. על אף שבעבר הביע את התנגדותו לנסיגה חד צדדית שתביא טרור, נעמד לבסוף לצדו של שרון והגן על תוכנית העקירה. לאחר שזגזג בין הליכוד לקדימה, נחת במפלגה לצד שרון, אולם בכנסות שלאחר מכן הלך והידרדר מעמדו הפוליטי בקדימה, גם כאשר עמד בראשה. את רוב השנים עשה באופוזיציה, בראש מפלגה שהלכה והצטמצמה עד לכדי שני מנדטים. בבחירות האחרונות הודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים.

רמטכ"ל הגירוש, רא"ל במיל' דן חלוץ, הוביל את צה"ל לביצוע העקירה וטבע את הסיסמה "בנחישות וברגישות" כאפיון של גישת צה"ל למבצע ההתנתקות. שנה לאחר מכן הוביל את צה"ל במלחמה הכושלת בלבנון, וביקורת ציבורית נרחבת נמתחה על התנהלותו במלחמה. עוד לפני פרסום מסקנות ועדת וינוגרד, התפטר חלוץ מתפקידו כרמטכ"ל ופרש מצה"ל. בדו"ח וינוגרד נקבע כי האחריות לכשלים במערכה מוטלת גם על כתפיו של חלוץ.

רב ניצב בדימוס משה קראדי היה מפכ"ל המשטרה והוביל אותה בביצוע הגירוש. שנתיים לאחר מכן, בתשס"ז, פורסם דו"ח ועדת זיילר שבו הועברה ביקורת על התנהלותו של קראדי בשלל נושאים הקשורים לאחריותו כמפכ"ל המשטרה. בעקבות הדו"ח החליט קראדי להתפטר מכהונתו במשטרה.

ניצב בדימוס אורי בר לב היה מפקד המחוז הדרומי של המשטרה בתשס"ה, ולמעשה מונה ל"מפקד המבצע" מטעם המשטרה. חמש שנים לאחר מכן נפתחה נגדו חקירה בחשד להטרדה של ד"ר אורלי אינס. בר לב יצא לחופשה בעקבות הפרשה. התיק נגדו נסגר לבסוף, אולם בר לב הודיע על פרישתו מהמשטרה. שלוש שנים לאחר הגירוש ביתו הפרטי של בר לב נהרס על ידי דחפורים, לאחר ששקע במשך כמה שנים בחול שתחתיו.

ניצב בדימוס ניסו שחם צורף בתקופת הגירוש למפקדה המשולבת המיוחדת של המשטרה ושל צה"ל שעסקה בהכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות. הוא פיקד על כוחות המשטרה באירועי כפר מימון. במהלך האירועים צולם שחם מתדרך את מפקד משמר הגבול דרום לנקוט יד קשה ולהשתמש באלימות נגד מפגיני הימין, תוך שהוא משתמש נגדם בביטויים גסים וקשים. בתשס"ב התפטר מהמשטרה, לאחר שנפתחה נגדו חקירה בגין עבירות שביצע בנשים. בהמשך הוגש נגדו כתב אישום בעבירות אלו.

יונתן בשיא ניאות לקבל משרון את תפקיד יו"ר מנהלת סל"ע, ואמור היה להכין את אתרי המגורים הזמניים לעקורים. במקום "פתרון לכל מתיישב" כפי שהבטיח, חיכו באתרים הזמניים - שגם לא היו מוכנים במועד - קרווילות מתפוררות, חוסר בתשתיות ותנאי מחיה ירודים. שנה וחצי לאחר הגירוש נאלץ בשיא לעזוב עם משפחתו את קיבוץ שדה אליהו, בעקבות היחס המנוכר של חברים רבים שזעמו על השתתפותו בעקירה. למרבה האירוניה, הוא עצמו עבר לגור בקרווילה בקיבוץ מעלה גלבוע. באופן דומה, גם אלוף במיל' יאיר נווה, חובש הכיפה הסרוגה, נאלץ לעזוב את ביתו בגבעת שמואל ולעבור לזכרון יעקב, לאחר מחאות מתמשכות של אנשי ימין מול ביתו במחאה על חלקו בגירוש ובפיקוד על הפשיטה האלימה בעמונה.

שרון: "זה לא קשור"
כאמור, 'בשבע' ביקש לעמת את המוזכרים לעיל עם העובדות.

תחילה פנינו לדן חלוץ, רמטכ"ל הצבא שביצע את העקירה. חלוץ סירב למסור תגובה לשאלת 'בשבע', באומרו כי אינו מתראיין כלל. שאלה דומה הופנתה למשה קראדי, שהתבקש להשיב האם הוא סבור כי עזיבתו שלא בטוב את שורות המשטרה קשורה להשתתפותו בגירוש. מזכירתו מסרה ל'בשבע' כי הוא אינו מעוניין למסור תגובה. פנייה נוספת הייתה לעמרי שרון. שרון, בקול זחוח ועולץ משהו הודיע כי הוא אינו נוהג להתראיין, אולם ניאות להתייחס בקצרה לשאלה שהוצגה לו.

האם אתה מסכים עם התיאוריה לפיה מה שקרה לאביך וגם לך הוא עונש על חלקכם בגירוש?

שרון הסתפק במשפט קצר ונחרץ: "אין קשר בין זה לבין זה". ניסיון נוסף לחדד את השאלה העלה שוב את התשובה התמציתית מפיו: "זה לא קשור".

הפנייה שזכתה למענה מפורט הייתה לניצב בדימוס אורי בר לב, מי שהיה מפקד מבצע הגירוש מטעם המשטרה. במענה לשאלה האם שקיעת ביתו הפרטי בחול ועזיבתו את המשטרה הן עונש על מעשיו בגירוש, הוא משיב: "בציבור שלנו אומרים 'כל עכבה לטובה'. בואי לא נהיה חשבונאים של אלוקים, אחרת נמצא את עצמנו במקום בעייתי. בן אנוש לא יכול לעשות זאת".

לגופו של עניין, בר לב מבקש לסתור את טענת הקשר בין האירועים שפקדו את חייו הפרטיים ובין הגירוש: "לגבי המשטרה, אני ביקשתי לפרוש אחרי תלונת שווא שהוגשה נגדי. התמודדתי עם עלילה, חזרתי למשטרה ואז ביקשתי לפרוש". באשר לשקיעת הבית הוא טוען כי "הבית שלי שקע במשך ארבע שנים, יצוין למען הצדק ההיסטורי. נאלצנו להרוס אותו ולבנות בית אחר. זה התחיל לפני ההתנתקות. זה שלקח שלוש שנים להרוס את הבית הזה ולבנות אחר – זה סיפור אחר". מעבר לכך, בר לב מציין כי מצבו האישי כיום משגשג: "היום אני עושה חיל בענייניי. אני עושה עסקים ופרויקטים בקנה מידה גדול בעולם".

בר לב מבקש גם לשלול את ההנחה שביצע מעשה לא מוסרי כמפקד הגירוש. הוא מספר כי בחודשים שקדמו לגירוש הוא נפגש עם "רוב הרבנים הנחשבים במדינת ישראל. אין כמעט רב שלא נפגשתי איתו לפני ההתנתקות, בקריית ארבע, ירושלים ועוד". הוא מספר על אחד מבכירי וזקני רבני הציונות הדתית אז, שלדבריו ישב איתו לכמה שיחות במשך שעות. לגרסת בר לב, "שאלתי את אותו רב: אם הייתי שואל אותך שאלת רב האם לבצע את תפקידי כמפקד ההתנתקות, מה היית אומר? והרב אמר לי: אם כבר נגזר שזה יקרה וזה מה שהוחלט, אז תבצע אתה, אתה חייב לבצע. אף רב לא אמר לי לסרב פקודה, ואני לוקח בכוונה רבנים נחשבים. אני לא מכיר קריאות של רבנים לסרב פקודה".

אחד הרבנים הבכירים שבר לב מציין את שמו ברשימת ביקוריו הרבים אצל רבנים, תחת הקביעה הנחרצת והכוללנית כי "אף רב לא הורה לסרב פקודה, כי הבינו את הסכנה שבזה", הוא הרב דב ליאור, שבר לב אגב משמיט משמו את התואר רב. בתגובה לשאלת 'בשבע', דוחה הרב ליאור בתוקף את האמירה שבר לב מבקש לייחס לו: "אין להעלות על הדעת. ברור שלא נתתי לגיטימציה לאף אחד לעשות דבר כזה, לא ייתכן שאגיד דבר כזה. אין דבר כזה שאמרתי שמותר לו לבצע".

בר לב ממשיך להתרפק על קשריו עם הרבנים, ומספר על "מנהיגות ראויה לציון" בדמות רבנים כמו הרב שלמה אבינר ואחרים, שעמם נדבר גם בשטח זמן הגירוש.

האם נכון שהבן שלך סירב פקודה בזמן הגירוש כחייל?

"הבן שלי היה אז לוחם בגולני ושירת באבטחת יישובים באיו"ש. היה שם איזה כתב אמריקאי ששאל אותו: תפנה יהודים? והבן שלי אמר: אני מעדיף לא לעשות את זה. תפקידי הוא להרוג אויבים".

אתה מסכים עם האמירה שחיילים אמורים להילחם באויב ולא נגד יהודים?

בר לב מסכים עקרונית, אולם חוזר על המוטו שלו הקובע כי "בסוף מדינת ישראל שולחת את השוטרים והחיילים להילחם ולאכוף את החוק. יש עוד חוקים שאיננו מסכימים להם, אבל בסוף הממלכה קובעת את החוק".

אתה מתחרט ברמה האישית על שלקחת חלק בביצוע העקירה?

"אין ספק שמדובר בציבור שהוא מלח הארץ. אין ספק שההתנתקות לא מוכיחה את עצמה. גדלה לנו בצד חמאסטן. מי שחשב לראות שלום, שיראה את מצרים וירדן. אין בעל בית בצד השני ואנחנו חוזרים לגדל מדינת טרור לידינו. כואב על כל אחד שעזב את ביתו. אין ספק, יש פה טרגדיות אנושיות. מדינת ישראל שילמה מחיר כבד".

אחרי שהסכמת שהעקירה היא טרגדיה, היית נוהג אחרת ולא מבצע את הפקודה?

"לא בוחרים אילו משימות עושים ואלו לא. בסוף מוטלת על כל אחד משימה בשליחות ממשלת ישראל. זה החוק. האם כל אחד יחליט איזו משימה הוא עושה? לכן השאלה אם אני מתחרט לא שייכת לעניין".

דחפור תחת דחפור
ברוך מרזל, מראשי תנועת 'עוצמה יהודית' ומפעילי המאבק בגירוש, הוא מהמאמינים בכך שצירוף העובדות הללו אינו מקרי.

את החוויה החזקה ביותר בהקשר זה עבר לפני כשבע שנים שנים, כאשר עמד וחזה במו עיניו בביתו של ניצב בר לב שוקע בחול. יומיים אחר כך, הוא מספר, באו דחפורים והרסו את ביתו של מי שפיקד על ביצוע העקירה במשטרה, ובחסותו נגסו דחפורים באלפי בתי המגורשים. "אנחנו לא עושים חשבונות שמיים, אבל ראיתי את זה בעיניים שלי", הוא מדגיש, "מה עוד צריך לקרות כדי שאגיד שזו מידה כנגד מידה?". מרזל מציין מידתיות נוספת שעלתה בגורלו של בר לב: "הוא לא רצה להתבזות ולהגיד שהוא לא יכול לבצע את משימת הגירוש, הוא רצה לשמור על כבודו ואמר שהוא חייב למלא את תפקידו במשטרה. בסוף הוא פוטר בביזיון מהמשטרה".

מרזל מספר גם על "זה שלא היה רמטכ"ל בגירוש ונהיה שר הביטחון", הוא רומז ליעלון, "ולעומת זאת מי שהיה רמטכ"ל לא התקדם. יש פה דברים שיותר מדי דומים זה לזה. אנחנו לא יודעים לחשבן הכול, אבל רואים את זה בפועל: אריק שרון הצהיר שהוא ימשיך לשלוט עוד הרבה שנים וציפה לתהילת עולם מהמעשה הזה. בסוף הייתה לו הלוויה עלובה וקטנה והציבור לא זכר אותו, הוא נשכח מלב האנשים. הרב ישראל וייס, שהיה הרב הצבאי הראשי, היה כוכב עולה ונתן כשרות לכל העניין. היום קשה לו לקבל משרה. נשיא המדינה דאז משה קצב אמר למתיישבים שהם צריכים לקבל את הדין ולסמוך על השופטים, והנה הוא בעצמו נצרך לקבל עליו את הדין של השופטים. זה דברים שהם אחד לאחד מתאימים למה שהאנשים עשו".

מותר לנו לעשות חשבונות שמיים?

"אני לא חושב שזה משהו שעובד מתמטית, אבל בוודאי שיש דין ויש דיין גם כלפינו וגם כלפי מי שעשה את הגירוש. בוודאי שכל אחד יקבל עונש. אולי אלה עם הזכויות הגדולות יותר נהנים בעולם הזה וה' ישלם להם בעולם הבא. אבל כל אחד שעושה פשע, בוודאי לאומי – נענש".

איך אתה מסביר את אלה שהשתתפו בגירוש ודווקא התקדמו יפה – שמעון פרס שהפך לנשיא, מירי רגב שהייתה דוברת צה"ל בזמן העקירה והפכה לשרת התרבות, דן הראל שהיה אלוף פיקוד הדרום לא נענש בשום צורה, ועוד?

"קודם כול, בוודאי שכל אחד יקבל את חלקו בעתו ובזמנו", בטוח מרזל. לעצם השאלה הוא משיב: "יש אנשים שה' מעלה אותם כדי להפיל אותם אחר כך עוד יותר. שאול מופז למשל, שהיה שר הביטחון בגירוש, הועלה מרמטכ"ל לשר ביטחון, כדי להוריד אותו. היום הוא מושפל, כלום, אסקופה נדרסת. הועלה כדי להיות מושפל יותר. תפקידה של מירי רגב היה משני יחסית, ולמרות שאנחנו לא שוכחים לה מה שעשתה, נראה שבמידה מסוימת היא מנסה לתקן את הדברים. יש גם מודה ועוזב ירוחם – כאלה שהתחרטו ועזבו. ופרס – אולי החשבון שלו ייסגר בעולם הבא. על דן הראל אפשר לומר שהוא התנגד לתוכנית בפורומים פנימיים בצבא, אבל", מרזל עוצר, "אני בכוונה לא רוצה לעבור על כל אחד ולהגיד מה היה איתו. מתאים לי שלא נדע לעשות את החשבון אחד לאחד. אני רק אומר: יש דברים שאי אפשר להתעלם מהם, אי אפשר לחשוב שזה לא קשור. המידה כנגד מידה לפעמים צועקת. לגבי אחרים, ה' לא מעניש את כל האנשים באותה צורה, אבל צריך לדעת – אין דבר כזה שמישהו עושה פשע כל כך גדול והקב"ה יוותר לו".

איך תסביר את העובדה שיש אנשים טובים שקרו להם דברים רעים?

"זה לא מתמטיקה", הוא חוזר ומבהיר, "אם הכול היה קורה בצורה ברורה, לא הייתה בחירה. עדיין יש דרך רשעים צלחה, ועדיין אנשים צריכים לראות רשע מצליח וצדיק לא מצליח".

אבל יש כאלה שנענשו פשוט כי ביצעו עבירות פליליות: אולמרט, ניסו שחם, עמרי שרון ואחרים עברו על ענייני כספים או נשים, עמדו למשפט ונכנסו לכלא. מדוע זה עונש על מעשיהם בגירוש?

"קודם כול, קצב עשה את הדברים הרבה לפני כן, בלי קשר לגירוש. עובדה היא שבסוף הוא היה צריך להילחם בבית המשפט ודרך על היבלת של עצמו, כמי שאמר לקבל את הדין בגירוש. כך המעגל אצלו נסגר. מעבר לכך, הם כולם אנשים שירדו בביזיון מתפקידם, כפושעים", הוא מנמק את הענישה הכללית שבהתרחשויות המשפטיות, "אבל יש פה גם משהו מצטבר מבחינת תזמון האירועים. הרי אולמרט כמעט כל חייו הציבוריים היה גנב, והצליח להתחמק והמשיך למלא תפקידים. כשה' החליט, הוא העלה אותו עד למעלה כדי להשפיל אותו. היה פה תזמון שכל הדברים קרו לאנשים אחרי הגירוש".

הרב סתיו: "לא יודעים את החשבון"
אחר הדברים האלה, מרזל מבקש להפנות את הזרקור גם לצד השני: "גם אנחנו צריכים לחזור בתשובה, גם אנחנו אשמים בגירוש. אבל אצלנו זה לא היה ברמה של פשיעה, אלא חוסר מנהיגות. דברים לא נעשו כמו שצריך ולכן לא הצלחנו". ובאותו צד, מרזל רואה את חובת אי הסליחה וההוקעה מוטלת לא רק על השמיים אלא גם על הארץ. "מאחר והקב"ה לא סולח לאנשים האלה ומעניש אותם, אסור גם לנו לסלוח לאלה שעשו את זה. אם היינו נוהגים כך כלפי אלה שעשו את זה בימית, אולי גוש קטיף לא היה קורה". מרזל מגלה כי הוא לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים בעניין זה: "רדפנו אחרי שרון במשך שנים אחרי ימית. הוא בא אליי אישית לבקש סליחה על מה שעשה ושנרד ממנו. רק אחרי שקיבל את התנאי שלי – שיפרסם מאמר שבו יתחייב שלא לגרש עוד יהודים - הפסקתי את ההפגנות נגדו. לצערי הוא חזר לסורו".

מרזל נוקט באותו יחס גם למשתתפי הגירוש מגוש קטיף והשומרון. "עד היום הזה, כל אדם שהיה קשור בגירוש בצורה פעילה, אין לי קשר אליו, אני נלחם בו עד הסוף, לא סולח ולא שוכח". וכך הוא מספר על מפגש נוסף שהיה לו עם אחד ממפקדי הגירוש בימית: "25 שנה אחרי ימית, נעמד לידי בצומת קוקה קולה יאיא (אל"מ במיל' שריה עופר הי"ד, שנרצח לפני מספר שנים בכפר הנופש ברוש הבקעה, אותו הקים - ח"ר). הוא היה מח"ט בסיני וגירש אותנו מחצר אדר. נעמדנו יחד ברמזור, והוא שואל אותי: מרזל, מה העניינים? התחלתי לצעוק עליו ולאחל לו את כל ה'ברכות' הכתובות בתורה. הוא אמר לי: כל כך הרבה שנים, מתי תסלח לי? אמרתי לו: עד יום מותך. בזמן הלוויה שלו מחלתי לו, במיוחד בגלל הנסיבות שבהן נרצח.

"אני חושב שכל המגורשים וכל מי שרוצה שזה לא יקרה שוב, חובה עליו להקיא ולהוקיע את האנשים האלה כל הזמן. זה מה שיביא לכך שבפעם הבאה זה לא יקרה. זה שסלחו לשרון על מה שעשה בימית, וההנהגה ביו"ש תמכה בו במחיר אתנן של קצת בנייה, נתן לו לגיטימציה לעשות גירוש שוב. צריך לא להשאיר את כל העבודה לקב"ה, גם אנחנו צריכים לא לסלוח למגרשים".

הרב דוד סתיו, מראשי ארגון רבני צֹהר ורב העיר שוהם, מסכים אמנם כי "כל יהודי שומר תורה ומצוות מאמין שיש דין ויש דיין". אבל עם זאת, הוא רחוק מאוד מלהחזיק בתפיסתו של מרזל בהקשר המסוים של הגירוש. "כל יהודי שומר תורה ומצוות", הוא ממשיך, "גם נזהר מלחשוב שהוא מבין מה הדין וכיצד הדיין מנהל את דינו. אני מציע שלא ניכנס לפינה הזאת, לומר שאנחנו יודעים להסביר על כל מעשה מה הדין וכיצד הפושע בא על עונשו. אם ניגרר למקום הזה, ניגרר להמון קושיות ומהמורות רוחניות שלא נדע לתת להן הסבר", הוא מזהיר.

הרב סתיו מדגים: "אם אראה רשע שמצליח, אינו מודח מתפקידו וממשיך להיות ראש ממשלה או שר ביטחון – האם זה אומר שהוא צדיק בכל מעשיו? אני לא רוצה ליפול למקום הזה ולא ליפול למקום ההפוך. די בזה שאנחנו מאמינים שיש דין, שהקב"ה בא בחשבון עם כל בריותיו, הוא משגיח ושופט את כולם, והם לא יינקו מדין".

הסתייגות נוספת של הרב סתיו קשורה למכלול האירועים שהתרחשו: "מה המשקל של העקירה, ההתיישבות, המלחמה שבאה אחר כך? מישהו יודע לומר מה השקלול והחשבון של ה' בין כל הדברים הללו? ברור שה' עושה חשבון, אבל אנחנו לא יודעים מהו".

בכל זאת, היו אירועים שקשה לא לראות בהם בבירור, הן בתזמון והן במהות, עונש לאותו קברניט מדיני או צבאי שהוביל את התוכנית.

"זה מאוד מפתה לומר את זה, אבל צריך לדעת שיש מחיר לפיתוי. המחיר הוא אם חלילה הרשעים לא יבואו על עונשם – יחשבו שזו הוכחה שהמעשה שלהם היה מוצדק, לגיטימי ונכון. לדוגמה, בגין היה אחראי על גירוש היהודים מחצי האי סיני – מה נאמר על זה? ניכנס לחשבונאות של הקב"ה? 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך' זה צו מוחלט, צריך לקיים אותו גם כשזה קל וגם כשיותר קשה", הוא מסכם.

אסור לראות דבר רע שקורה לאדם שביצע פשע לאומי, ולומר שזה קשור למה שעשה?

"חס וחלילה", נזעק הרב סתיו, "רק אם אתה נביא וה' אמר לך שזה קשור לזה. איננו נביאים ואיננו יודעים מה הסיבה. אי אפשר לעשות את הקשר בין זה לזה. אנחנו יודעים שהקב"ה עושה את החשבון, אבל לא אנחנו נאמר מהו".

"מי שנוגע בארץ ישראל – נענש"
השאלה האחרונה שהופנתה על ידי 'בשבע' לרב דב ליאור זכתה מפיו למענה שונה בתכלית: "הרמב"ם בהלכות תענית כותב שכל צרה שבאה על היחיד או על הציבור, אדם צריך לפשפש במעשיו. אם הוא לא עושה כן, על כך נאמר 'ואם תלכו עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי' – אם אני מביא עונש ואתם אומרים שזה מקרה, דרך הטבע, אני אעניש אתכם על החשיבה הזאת. אדם שלא עושה כך עובר על הציווי האלוקי לחקור למה הצרה הזאת באה".

את הדברים מכוון הרב ליאור גם לצרות הפוקדות את מפקדי הגירוש והחובה להבין את סיבתן. לדבריו, הקישור בין מעשיהם של אלה בעבר לצרותיהם בהווה, הוא ישיר וחד משמעי. "בוודאי שאני חושב כך. כל מי שנוגע בארץ ישראל נגד ההתיישבות, מבצע הרס – מקבל על כך עונש עוד בעולם הזה, כמו שראינו בחטא המרגלים שנענשו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא".

האם אנחנו יכולים לדעת חשבונות שמיים? ומה עם אלו שלא נענשו?

"זו שאלה כללית של צדיק ורע לו. יש כאלה שהקב"ה משלם להם מיעוט זכויותיהם בעולם הזה. יש חשבונות מקיפים יותר. נקרא גם בפרשת השבוע הבאה, שיצאו להכות את מדיין – ולמה לא את מואב? אלא הייתה השגחה כי רות הייתה צריכה לצאת מהם. יש כל מיני חשבונות. יש קושיות, ולכל קושיה יש תירוץ. כל ספר איוב מלא בקושיות של צדיק ורע לו. אבל עקרונית, ה' מעניש בעולם הזה מי שעושה דברים רעים, ומותר לומר זאת".

הכתבה פורסמה בעיתון 'בשבע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!