כך מתבטאת מנהיגות: "הוא יעשה שלום עלינו"

א.
פרשת השבוע, פרשת פנחס, היא המשך ישיר לפרשה הקודמת. בסיום הפרשה, כאשר מזימתו של בלק לקלל את עם ישראל על ידי בלעם לא צלחה, ובלעם גורש בביזיון, רגע לפני הוא מנסה להציל את כבודו. הוא יועץ לבלק שאם הוא מעוניין להילחם בעם ישראל, עליו להחלישו, וכיצד מחלישים את עם ישראל? על ידי שמורידים אותו ערכית ורוחנית. כשעם ישראל לא נוהג במוסריות הראויה לו, אזי אין עליו את השמירה המיוחדת של בורא עולם.

ואכן, בלק מקבל את העצה, שגורמת למגיפה נוראה בעם ישראל. עד שמגיע פנחס בן אלעזר, ובמעשה הקנאות שלו הורג את זמרי בן סלוא והמגיפה נעצרת. כפרס על פעולת הקנאות, קיבל פנחס את ברית השלום. לו ולזרעו אחריו.

הלשון של התורה מעניינת. "הנני נותן לו את בריתי שלום". כביכול השלום הוא משהו ששייך לבורא העולם, והוא מעניק אותו לפנחס. מלשון זה הסיקו חז"ל ש"שלום" הוא אחד משמותיו של הקב"ה. והאמת, יש קשר טבעי בין נתינת התכונה הזאת לפנחס, לבין היותו של סבו אהרן "אוהב שלום ורודף שלום". המשנה באבות מצווה על כל אדם מישראל להיות מתלמידיו של אהרן, אולם צאצאיו הכהנים גם נתברכו בסגולה האישיותית של השלום. מן הסתם, לא די בסגולה מלידה, וצריך לצרף אליה גם חינוך ואימוץ הרצון והמידות. מסתבר שזו תכונה הנדרשת מהכוהנים העושים שלום ונושאים את כפיהם לברך את עם ישראל.

יוצא אם כן שמשמעות ברכת השלום שהתברכו בה פנחס וזרעו, באה ללמדנו על הקשר הישיר בין מנהיגות ויוזמה, קנאות לשם ה', רצון להשפיע ולפעול למען מטרה מסוימת – לבין השלום. אין כל התנגשות בין להיות איש הרודף שלום, לבין להיות אדם קנאי הרואה עוולה ומזדעק. אלא אדרבה, אנשי השלום הגדולים שבכל דור, היו אותם שידעו לעשות איזונים. מנהיגות לשלום היא איזון. אך גם קנאות היא איזון. ובכך נמדדת מנהיגות. היכולת להשתמש בכל פעם בכלי הנכון בכדי להשיג את המטרה.

ב.
הזדמנות מצוינת לדבר על גודל מעלת השלום. שאלו פעם את המנצח של אחת התזמורות הגדולות בעולם מהו סוד הצלחתו, וכיצד הצליח להביא את התזמורת שהיה אמון עליה, להישגים כה נעלים. ענה המנצח: "הכלל הראשון בהצלחה של התזמורת היא בחירת נגן הרוצה להשתלב עם חבריו הנגנים. נגן הרוצה את הצלחת התזמורת כולה ולא את הצלחתו שלו בנפרד הוא הנגן הראוי לעבוד עמו. וכאשר עומדים בפני שני נגנים האחד גאון מוזיקאלי אך מחובר לסולו ופחות לשילוב, מול נגן קלאסי שכישוריו רחוקים מחברו באחוזים ניכרים, אך מפנים שהוא חלק ממקהלה אחת גדולה, אני מעדיף את השני. כי סימפוניה מושלמת בנויה מסך כל הצלילים המשתלבים יחד".

מעניין לדעת שהברכה המצויה ביותר בעם ישראל היא ברכת השלום. כל פרידה מיהודי מסתיימת בשלום. כפי שמובא בגמרא יש חובה לברך כל יהודי בברכת השלום דווקא. גם ברכת הכוהנים מסתיימת בברכת השלום: "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". מדרשים רבים ומגוונים מצינו בחז"ל בחשיבות השלום, עד כדי העמדת השלום במדרגה הגבוהה ביותר בסולם היהדות, כפי הנאמר על פסוק זה במדרש רבה: "גדול השלום".

הרעיון של השלום, הוא לדעת להכיל. לחיות ביחד. ליצור הרמוניה בין איש לרעהו, בין קהילה לחברתה, בין ציבור לציבור. כחבר מועצת העיר אני נתקל לא אחת במאבקים ודיונים בנושאים שעל סדר היום, העוסקים במרקם העדין בין האוכלוסיות השונות בעיר. דבר חשוב שלמדתי מרבותיי, הוא הצורך להשיג שלום בכל מחיר. למצוא את האיזון. להגיע להבנות עם כל אחד ואחד. להסביר, להתחשב, בלא להתפשר על עקרונות.

מעניין לצטט רעיון שמובא בשם הרב משה שינפלד. את הרעיון קראתי בפוסט שהעלה ידידי עו"ד יניב דרי, חבר הנהלת העיר. לא אכנס לתוכנם של הדברים, למרות שראוי לדון בהם (אולי בשבוע הבא). אך הוא מסיים את הפוסט בפסקה שלא אוכל להתעלם ממנה. הוא כותב שם כך: "תפילת שמונה עשרה מסתיימת במילים "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". ההלכה אומרת שלפני שאומרים את התפילה הזו, פוסעים לאחור שלשה צעדים, ורק אז אומרים "עושה שלום". ללמדנו, שהתנאי הבסיסי לשלום הוא לצעוד מעט אחורה, לוותר ולהתפשר, ולא לעמוד על שלנו בעקשנות...

ג.
ישנם זוויות רבות לסיפור מעשה פנחס, נתמקד בנקודה מעניינת העולה מדברי המדרש. המדרש אגדה כותב "אמר ריש לקיש הוא פינחס הוא אליהו, אמר לו הקב"ה אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא אתה עתיד ליתן שלום ביני וביניהם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא, והיתה לו ולזרעו אחריו, שיהיו מבורכים ממני לעולם".

עיון בדברי המדרש, מגלה לנו שלמעשה פנחס בן אלעזר ואליהו הנביא הם אותו אדם בגלגולים שונים. אם נתבונן בדברי הימים על מעשיו של פנחס, ולעומת זאת על מעשיו של אליהו הנביא, נתקשה למצוא נקודות חופפות.

כידוע אליהו הנביא מעיד על עצמו בספר מלכים "קנא קנאתי לה' אלוקי צבאות" והוא גם קורא לעם ישראל לנקום בנבאי הבעל – פעולה של קנאה לה'. עדות זו חופפת אחד לאחד עם המעשה עליו אנו קוראים בפרשתנו. קנאות לה'. לעומת זאת אנו קוראים על תפקידו לעתיד לבוא: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". דהיינו שאליהו הוא מקרב הלבבות הגדול בין אבות לבנים, דמות מאחדת ומלכדת היתכן? הרי זה נראה משהו מנוגד לדמות של הקנא הגדול בתנ"ך, מקנא קנאת ה' צבאות, זה שהורג את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור?

למדים אנו מכך, שאין כל קשר בין קנאות לבין השכנת שלום ואחדות. גדלותו של אליהו הייתה בשילוב בין הדברים, קנאות כשצריך, וקירוב לבבות ושלום כשצריך, כח זה ניתן לו ע"י הקב"ה לאחר הקנאות הראשונה "הנני נותן לו את בריתי שלום" בריתו של הקב"ה היא שלום כשצריך, ומלחמה כשצריך, "ה' איש מלחמה ה' שמו". קנאות אמת היא אינה תכונת אופי, אלא אילוץ במצב מסוים, כך שמעשיו אינם סותרים אחד את השני אלא אדרבה משלימים האחד את השני.

ד.
בימים אלו החלה תקופת "ימי בין המצרים". שלושת השבועות שלפנינו, אלו ימים שחז"ל תיקנו בהם הלכות אבילות על חורבן הבית. הימים הללו מתחילים מצום י"ז בתמוז, וממשיכים בשלושת השבועות, תשעת הימים, ותשעה באב. בל"נ עוד נעסוק בימים אלו במאמרים הבאים. אך חשוב לציין כי בית המקדש נחרב בעבור שנאת חינם, ובית המקדש ייבנה על אהבת חינם. וכשמדברים על "אהבת חינם" הכוונה היא לאהוב מישהו גם אם אין סיבה. ויתרה מכך, לאהוב ולכבד את הזולת גם כאשר הסיבות מצדיקות את ההיפך.

אולי זהו חשבון הנפש בימים אלו. המרחב הציבורי הפך לכלי ניגוח. כל עיתון שאנו פותחים, מלא בשמות ותמונות של אנשים. כתבות פוגעות ומעליבות. הלבנת פנים, לשון הרע ורכילות. אינני רוצה להיות מקטרג או מטיף בשער, אבל בל נשכח שמאחורי כל תמונה, דיווח או כתבה, עומד אדם. כן כן אדם. בשר ודם. יש לו משפחה, אשה וילדים, ועלינו לזכור זאת כל העת.

כולנו מצפים ומייחלים לבניין בית המקדש, ושאליהו הנביא, אותו הזכרנו למעלה, יבוא ויבשרנו בגאולה השלימה. אמן ואמן.

בברכת שבת שלום ומבורך
הרב בן ציון נורדמן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!