הנוסח המרוקאי מול הנוסח הירושלמי • מי מנצח?

מאות אלפי בתי כנסת ישנם ברחבי הארץ, ויותר מכך ברחבי העולם, כל בית כנסת עונה על קטגוריה אחרת מתוך שלל הציבורים ונוסחי התפילה הקיימים בעולם התפילה היהודי, חלקם מקוריים יותר, וחלקם התפתחו להם עם השנים והתקופות.

שתי הקטגוריות העיקריות המבדילות בין כולם הן 'נוסח התפילה הספרדי' ולעומתו 'נוסח התפילה האשכנזי', כשהחילוק ביניהם בא לידי ביטוי בכל מימד אפשרי, בנוסח הטקסטואלי, בהלכות ומנהגי התפילה, בהיגוי האותיות ובמבטא המילים, בנוסח טעמי התפילה, ובהגדרת תפקיד הציבור ושליח הציבור במהלך התפילה.

לעומת שניהם ניצב בגאון 'נוסח התפילה התימני' שמיוחד אף הוא בכל פרטיו ומאפייניו, ואף מחזיק בתארים הכי נחשבים הלכתית, בדקדוק ובהגייה (מוזיקלית פחות).

ההגדרה 'נוסח התפילה הספרדי' חולשת על כל נוסחי התפילה של יוצאי 'עדות המזרח' ויוצאי 'צפון אפריקה', בתוכם ניתן למצוא מגוון של נוסחים, כורדי, עיראקי, חלאבי, טורקי, פרסי, בוכרי, מרוקאי, תוניסאי, אפגני, טריפוליטאי, ועוד ועוד.

ומנגד ההגדרה של 'נוסח התפילה האשכנזי' חולשת על כל נוסחי התפילה של יוצאי 'עדות אירופה', וגם בהם קיים מגוון שלם, רוסים ורומנים, ליטאים וגרמנים, הונגרים, ואף מקומות מסוימים באיטליה (איטליה כיום מתחלקת לקהילות של ספרדים ואשכנזים, אמנם נוסח אשכנז הנוכחי מקורו שם, אחר שהשתלבו נוסח הגאונים ונוסח ארץ ישראל הקדום זה בזה).

למרות תתי הקטגוריות הרבים התעצבו להם עם השנים סגנונות בולטים בשני נוסחי התפילה האלו, כשבנוסח התפילה הספרדי בולטים בעיקר נוסח התפילה הירושלמי, ונוסח התפילה המרוקאי, ובנוסח התפילה האשכנזי בולטים בעיקר הנוסח האשכנזי והנוסח הספרדי (רי"ש בשווא נח), כשהאשכנזי מזוהה עם הליטאים והספרדי עם החסידים (כמו"כ נוסח חב"ד), כל הסגנונות האלו מתייחדים הן בנוסח התפילה עצמו, והן בהגשתו המוזיקלית, לכל אחד מרכיבים ובסיסים שונים.

בשורות הבאות ברצוני להתמקד בהבדלים השונים שבין הנוסחים ה'ירושלמי' וה'מרוקאי', ומתוכם לבחון מהו הנוסח הכולל שהחזיק מעמד יציב "מיד ולדורות" גם בשלמותו וגם בחיבור המנטאלי אליו.

"נוסח התפילה הספרדי" – כפי שציינתי לעיל, שתי הסגנונות הבולטים ביותר הם הירושלמי והמרוקאי.

ובכן, ההבדל ביניהם הוא בעיקר מוזיקלי והשקפתי, ובעוד שסגנון התפילה המרוקאי מולחן מראש בדרך-קבע ברוב חלקי התפילה, ותפקיד הש"צ הוא תפקיד יותר של "להוביל את התפילה", סגנון התפילה הירושלמי חף מכל אלו, הוא ספונטני ונתון לפרי יצירתו של החזן, שתפקידו הוא להנעים על שומעיו (שמצטרפים אליו מידי פעם) את הטקסטים הארוכים של התפילה.

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר להבדל בחלוקת הנוכחות בין החזן לקהל הוא קטע התפילה "אל אדון על כל המעשים" (מתוך ברכות ק"ש), בבתי הכנסת המרוקאים כולו שייך לקהל, ולחזן ישנה בסה"כ אפשרות לבחור באיזו מנגינה הוא ינוגן (גם מבחר המנגינות הוא פחות עשיר ומורכב), אצל הירושלמים לעומת זאת הקטע ששייך לקהל מתחיל רק בסוף כשמגיעים לקטע של "שמחים בצאתם".

כשמתפלל נכנס לבית כנסת שהנוסח הנהוג בו מרוקאי, הוא ישר חש את האווירה המסודרת, את הנעימות והשלווה בתפילה, את שילובם הפעיל של כל מתפללי בית הכנסת במהלך כל חלקי התפילה, ואת המנעד המוזיקלי שנשמע תמיד מוכר וקרוב לטעמי התפילה הרגילים, כי כפי שציינתי חלקי התפילה העיקריים מולחנים וקבועים מראש, כך שכל פיתוח שנעשה וכל מנגינה שמולבשת מותאמים לאזור הקיים.

לעומתו, מתפלל הנכנס לבית כנסת בו מתפללים בנוסח ירושלמי, דבר ראשון ירגיש את הפערים בין הזמן בו אין ש"צ על התיבה, דהיינו בזמן 'פסוקי דזמרה', 'שיר השירים', 'קבלת שבת' וכו' אז האווירה רופפת, הכל נעשה מהר ופחות מושקע, החלקים האלו סובלים מדלות-מוזיקלית, ואז כשהחזן עולה פתאום האווירה נדרכת בהקשבה אחר החזן תוך מעקב וצעידה מעשית אחריו (בלחש כמובן), ולאן שיוביל החזן ילכו איתו.

אז מי "ניצח"?
הבסיס המוזיקלי הוא "עולם המקאמים" והמנגינות המלובשות על קטעי התפילה, אם זכה הקהל ייבחרו המנגינות המתאימות לקונספט של שירת התפילה בציבור, ואם לא זכה ייבחרו המנגינות הכי מורכבות ומפותלות ויולבשו באומץ רב על הטקסט, כך של-שומע מבחוץ זה ישמע מסלול בו הצועדים עוקבים במעשה אחר המדריך שאף הוא עדיין בשלב של "ציפייה לבאות", ואם זכו יותר יהיה החזן אמן ובעל מנעד מוזיקלי עשיר, כך שלא משנה באיזה מנגינה יגע קולו ועל איזה קטע היא תולבש, תמיד הטעם יהיה עשיר ומתוק, אך זה לעיתים נדירות.

במבחן התוצאה כמובן שבתי הכנסת המרוקאים גוברים על בתי הכנסת הירושלמים, נוסח התפילה שהתעצב בבתי הכנסת הירושלמים הפך להיות ככזה שתלוי בש"צ, ובכישרונותיו, ומכיוון שמעטים הם הכישרונות, כך מעטים הם התפילות שבהם ניתן ליהנות, מה שאין כן בבתי הכנסת המרוקאים הנוסח ניצב ועומד ומתפקד בעזרת הש"צ ובגיבוי הבלתי מעורער של הקהל, כך שש"צ מוזיקאי וכישרוני נצרך רק כ'דובדבן' בקצפת הענוגה של התפילה.

"הצלחה" אני קורא לאווירה ולאופי התפילה השוררים במרבית מבתי הכנסת בארץ, תמיד תמצא יוצאים מן הכלל לטובה ולרעה, אך בסופו של דבר יש את הרוב.

ולמרות שאם נבחן את הנתונים במספרים, נראה כי רבים הם במספר ובכמות בתי הכנסת בהם קיים הנוסח הירושלמי מאשר בתי הכנסת בהם נהוג הנוסח המרוקאי, אך אין זה בגלל הצלחתו של הנוסח הירושלמי, אלא בגלל חוסר החיבור שהתפתח בשנים האחרונות עם אופי התפילה הספרדי הנינוח, וזה כמובן בעקבות התמהיל התרבותי שאירע פה בארץ בעשרות השנים האחרונות בו מרבית צעירי עדות המזרח חלק גדול משנות לימודיהם בילו במוסדות אשכנזיים, או במוסדות כאלו שהושפעו מהאלמנטים האשכנזים בתפילה, ובעיקר בעניין המהירות בתפילה, עניין בו ישנה קירבה יתירה בין הסגנון הירושלמי לאשכנזי.

למסקנה יוצא כי עושר הצלילים ומגוון המורכבויות המוזיקליות כשהוא בתפארתו ועם כל התנאים הוא נאדר- ביופיו, וגם אם זה בא על חשבון הקהל, אך מכיוון שברוב המקרים אין את כל התנאים, באופן טבעי המעמד של נוכחות הקהל בתפילה והשתתפותו הפעילה עולים, ומכיוון שבכל מקום יש קהל, וברוב המקומות אין חזנים מקצועיים ומוכשרים, אזי נוסח התפילה שביסס את עצמו על בסיס צפוי ומוכר לכל ועל השתתפות הקהל – ניצח. וצריך לאמץ את האלמנטים האלו גם ל'נוסח התפילה הירושלמי', כי כשהוא לא מתפקד נכון הוא נשמע גרוע.

ישכילו החזנים והעוברים לפני התיבה להבחין בכל מקום מהם התנאים, ועל פי זה לקבוע את אופי התפילה ואת סגנון המנגינות שישלבו את כל הנתונים שיביאו בסופו של דבר לתפילה יפה, בה גם הקהל וגם החזן נהנים בבחינת "לשמוע אל הרינה ואל התפילה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!