במשקפיים ורודות: קבל אותי כמו שאני

אתה צועד על רגליך, מנענע את ידיך, והולך לכל מקום שליבך אומר. ואני רוכב על מרכבה שנוסעת על מסלול קצת שונה, והמרכבה בסוף מגיעה לכל מטרה גם אם היא נדמית לקשה.

לשנינו יש שאיפות ללא גבולות, אבל אתה לפעמים מביט עלי כמו‎ ‎אדם‏ ללא רצונות.

בנשמתי יש אור שדולק ללא הרף ורק מנסה להתחבר אליך. אחי בבקשה, אני אומר: קבל אותי כמו שאני, כי בינינו יש קשר חזק ונצחי".

*

מדי פעם אני נפגש עם אנשים שמסתכלים עלי כמו יצור שנחת מהחלל ומתייחסים אליי כמו לילד קטן או כמו אדם ששונה מכולם... ואני נכנס לתסכול מסויים, איך להוציא אותם מהדימיון שלהם.

כשאני מתחיל לדבר, לוקח להם שעה להבין אותי, בגלל הקושי שלי בדיבור. אבל אני לא מוותר עד שיבינו, וגם כדי להוכיח להם שאני כמוהם בדיוק (אם לא יותר)...

וישנם כאלה אנשים שהכי מעצבנים אותי וחושבים שאני כמו "דניאל האוטיסט" שמקושר לעולמות עליונים ושואלים אותי "מתי יבוא המשיח"? ו"מה יהיה בעתיד" עם עצמם? וכל מיני שאלות מוזרות...

אני עונה להם שאני לא 'מצלמת רנטגן' ולא מתיימר לדעת עתידות. אני אדם כמוכם, רק שבורא עולם ברא אותי כמו שאני עם מתנות שונות ועם חסרונות מסויימים, ואני מודה לבורא עולם על הכל. הכל תלוי באיזה משקפיים מסתכלים על החיים...

שנזכה כולנו להשקיף על החיים במשקפיים ורודות...


אשמח לקבל תגובתכם על הטור, דניאל.
לתגובות תשלחו למייל ‏[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!