השארתם את הקוד הסודי צמוד למפתח, והרכב נגנב; האם תפוצו?

י' רכש במיטב כספו רכב חדש. לרוע מזלו, באותו הלילה נגנב הרכב, לאחר שביתו נפרץ, ונגנבו ממנו מפתחות הרכב שעליהם הייתה מודבקת מדבקה עם הקוד הסודי. ל-י' נודע העניין כאשר חברת איתוראן התקשרה לביתו בליל הגניבה וביקשה כי יבדוק אם הרכב נמצא בבית. איתוראן והמשטרה ניסו לאתר את הרכב, אך ללא הועיל.

י' פנה לחברת הביטוח בגין גניבת הרכב, ואולם החברה סירבה לפצותו בתגמולי ביטוח, בטענה כי י' הפר את תנאי המיגון בכך שהשאיר את רישום הקוד הסודי על גבי מפתחות הרכב.

לטענת חברת הביטוח, כל אדם בר-דעת יודע כי השארת מספר הקוד הסודי המנטרל את מערכת המיגון היא פירצה הקוראת לגנב. פעולתו של י' גרמה לכך, המשיכה וטענה חברת הביטוח, כי למערכת המיגון לא היה כל ערך, ובכך הופרו תנאי הפוליסה.

"קיימת חובה בסיסית על כל מבוטח לנקוט צעדים סבירים על מנת לשמור על רכושו ולמנוע את גניבתו", נטען.

חברת הביטוח טענה כי מטרת הקוד הסודי האישי היא למנוע את גניבת הרכב אפילו אם מפתחות הרכב מגיעים לגנבים, ו-י' הכשיל מטרה זו.

לעומת זאת, י' טען כי את המספר הסודי על המדבקה שהוצמדה לשלט רשמה עובדת סוכנות המכוניות בעת שהרכב נמסר לו, והיא הציעה לו להשאיר את המספר יום-יומיים עד אשר "יחרות אותו בזיכרונו".

לטענת י', הוא קיבל את פוליסת הביטוח רק כשבוע ימים לאחר קבלת הרכב, כך שגם אם היו קבועים תנאים או הנחיות כלשהן לעניין הקוד הסודי, הוא לא יכול היה לדעת אותן. לפיכך הגיש י' תביעה לבית המשפט.

האם צדקה חברת הביטוח שסירבה לפצות את י'? מה קבעו בתי המשפט בסוגייה זו שרבים נתקלים בה?

בית המשפט ציין כי טענת חברת הביטוח, לפיה י' ידע שהשארת הקוד הסודי על גבי השלט תוביל לגניבת הרכב, איננה מציאותית ואיננה סבירה, שכן מדובר באדם שקנה רכב חדש, שילם עליו במיטב כספו, דאג לבטחו מיומו הראשון, התקין את המיגון הנדרש ושמר את המפתחות בארון החשמל בתוך הבית. אמנם התנהלותו של י' הייתה רשלנית ובלתי זהירה, והיה עליו להסיר את הקוד הסודי מעל השלט, אך לא מדובר ברשלנות רבתי המצדיקה שלילת תגמולי ביטוח.

בית המשפט הוסיף כי יש לאבחן בין התנהלות זו לבין התנהלות של השארת הקוד ברכב, במקום פומבי, באופן המקל מאוד על כניסה לרכב והתנעתו. י' היה מודע לכך כי אם ישאיר את המפתחות בתוך הרכב, והרכב ייגנב, חברת הביטוח לא תישא בתגמולי הביטוח; לעומת זאת, לא נמסרה ל-י' כל אזהרה מפורשת או מרומזת כי אסור לו להשאיר את הקוד הסודי על השלט כאשר הוא נמצא בבית, בתוך ארון נעול. מבחינת י', בכך ששם את המפתחות בארון החשמל, הוא נקט אמצעי זהירות נוסף.

עוד ציין בית המשפט כי אדם מבטח את רכושו על מנת שיוכל "לישון בשקט", וכי ציפייתו הסבירה של כל מבוטח היא שבעת צרה תעמוד חברת הביטוח לצדו, ולא נגדו.

לאור האמור קבע בית המשפט כי יש לפצות את י' ב-80% מסך תגמולי הביטוח (בהתאם להוראות הפיקוח על הביטוח, אין להטיל אשם תורם חוזי על המבוטח בגין התרשלותו).

מחדל הדדי

רכבם של מ' ו-ר' (להלן: "המבוטחים") נגנב סמוך לביתם והונע באמצעות מפתחותיו ושלט האזעקה שגנבים גנבו קודם לכן מביתם. על גבי שלט הרכב, שהיה צמוד לצרור המפתחות הרזרבי, הודבקה מדבקה שעליה נרשם הקוד הסודי לנטרול מערכת האזעקה.

בעקבות הגניבה פנו המבוטחים לחברת הביטוח, שסירבה לפצותם בטענה כי נסיבות האירוע ותנאי הפוליסה פוטרים אותה מכל חבות.

חוקר מטעם חברת הביטוח אשר גבה עדות מ-מ' טען כי "בזמן האירוע שני הצרורות היו על שולחן פינת האוכל, וצרור אחד בלבד נגנב כפי הנראה, מאחר שעל צרור זה היה רשום קוד ניטרול ערכת האיתור..."

טענתה העיקרית של חברת הביטוח הייתה כי הפרשנות הנכונה של הוראות הפוליסה היא שרישום קוד הניטרול על גבי השלט מהווה הפקרת מפתחות, התנהגות רשלנית ובלתי סבירה מצד המבוטחים וכפועל יוצא מכך הפרה של התנאים לקיום הפוליסה, הפוטרת אותה מחבותה.

מנגד, המבוטחים טענו כי אין בפוליסה כל הוראה או דרישה על איסור כתיבת הקוד הסודי על גבי השלט הנמצא בבית - ועל כן יש לפצותם.

המבוטחים הגישו תביעה לבית המשפט, אשר קבע כי נוכח מחדלי שני הצדדים - חברת הביטוח אשר לא רשמה במפורש בפוליסה את האיסור על רישום הקוד בסמוך לצרור המפתחות והסתפקה בהוראה להפעלת אמצעי המיגון ושמירה על המפתחות; והמבוטחים אשר רשמו את קוד הניטרול על גבי שלט הרכב באופן המאפשר לגנב פוטנציאלי שגנב את המפתחות והשלט ליטול את הרכב - יש לפצות את המבוטחים ב-65% מסך תגמולי הביטוח.

הקוד נרשם על דלת הרכב מבפנים

רכבו של ש' אשר חנה בסמוך לביתו נגנב במשך הלילה. ש' פנה לחברת הביטוח ודיווח לה על הגניבה, אך חברת הביטוח סירבה לבקשתו לתגמולי ביטוח, בטענה כי לפי תנאי הפוליסה, התגמולים במקרה של גניבה מותנים בקיומה של מערכת מיגון מסוג אימובלייזר והפעלתה כל זמן שהרכב אינו מאויש.

לטענת חברת הביטוח, מספר הקוד הסודי של האימובלייזר שהותקן ברכב נרשם על גבי דלת המכונית מבפנים, ויש לראות בכך את אי-הפעלתה של מערכת המיגון.

עקב כך הגיש ש' תביעה לבית המשפט, אשר ציין כי גם אם הייתה במעשיו של ש' התרשלות כלשהי, אין לראות בה התרשלות רבתי וסטייה ניכרת מרמת זהירות ראויה. מספר הקוד הסודי לא נרשם בסמוך לאימובילייזר, לא צוין למה הוא משמש, והוא אף היה רשום בין מספרים רבים נוספים.

בית המשפט קבע: "הדעת נותנת שהסיכוי שגנב הפורץ לרכב בשעת לילה ובחשיכה, כשמטרתו להתניע את הרכב ולעקוף את מנגנוני ההגנה שלו כמה שיותר מהר, 'יבזבז' את זמנו על חיפוש אקראי שמא בעל הרכב השאיר באיזשהו מקום את מספר הקוד הסודי, הוא בלתי סביר ובלתי מתקבל על הדעת".

לאור האמור קבע בית המשפט כי חברת הביטוח תשלם ל-ש' את תגמולי הביטוח.

בית המשפט העליון קבע לפני כמה שנים את חובת הווידוא לגבי סייגים בפוליסה, כך ש"חברת ביטוח, שלא דאגה לוודא כי המבוטח יהיה ער לסייגים שנקבעו על-ידה, לא תוכל מאוחר יותר, על סמך אותם סייגים, להתנער מחבותה על-פי הפוליסה... היא חייבת להסב את תשומת-לב המבוטח לתנאי הפוליסה בצורה שתהא מובנת וברורה לו, ולוודא את ערנותו לכך שתוקפה של הפוליסה חל רק בהתקיים אותם תנאים".

הכותב ג'ון גבע, הוא מומחה בביטוח ונזיקין, הבעלים של משרד עורכי דין ג'ון גבע, ומשמש, בין היתר, כיועץ המשפטי לחברי לשכת סוכני הביטוח.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!