ברוך מרזל: "עם לבדד ישכון" – ברכה או קללה?

פרשה מיוחדת במינה היא פרשת בלק. היא שונה בצורתה וסגנונה מכל פרשה אחרת. נפלאות הן דרכיה של ההשגחה, אולם דווקא בפרשה זו, הקרויה על שמו של האדם המוצג כהפך הגמור ממה שהתורה מחנכת אליו, ודווקא מפיו של אותו אדם, זכה עם ישראל לברכות הנשגבות ביותר.

כל זה בא ללמדנו, שיש מי שמנהל את עולמו, וכאשר הוא מוליך מהלך מסוים (כמו שיבת ישראל לארצו בימינו), אין בן-תמותה שיוכל להתנגד אליו, אפילו יהיה הקוסם הגדול ביותר (ואפילו יהיה נשיא ארה"ב).

ברכות רבות נאמרו בפרשה זו על-ידי בלעם. חלקן מוכרות לכל ילד בגן ("מה טבו אהליך יעקב") וחלקן פחות מוכרות, ואף פחות ערבות לאוזניים של מי שמדמה לעצמו כי היהדות כולה שופעת חסד ורחמים, ואין בה מושגים כמו נקמה ושנאה לאויב ("יאכל גוים צריו ועצמתיהם יגרם וחציו ימחץ" (כ"ד, ח'), "הן־עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד־יאכל טרף ודם־חללים ישתה" (כ"ג, כ"ד). כדאי באמת להתעכב ולעיין בברכות מתחילתן ועד סופן על-מנת להבין את יעודו של ישראל באופן שלם ולא חלקי.

במסגרת זו, מכל מקום, נתייחס ביחוד לברכה אחת, אשר ניתן לומר עליה כי מכל הברכות שזכינו להתברך בהן מאת בלעם, עומדת היא ומזדקרת לעיני כל כברכה הנפלאה ביותר. "הן עם לבדד ישכן, ובגויים לא יתחשב". ברכת הבדידות! הברכה שמבדילה אותנו מן האומות ומייחדת אותנו לה' לבדו. אנו עמו של ה', וממילא לא חלים עלינו הכללים השונים שחלים על עמים אחרים. איזו ברכה נפלאה, איזו מתנה מיוחדת מבורא עולם!

זו לא רק מתנה, זו גם מצוה וחובה. זהו יעוד לעמנו הקדוש וזו אחת הסיבות שבגללן היהדות הינה הדת היחידה אשר קיומה המלא תלוי בארץ מסוימת - בארץ ישראל. כל שאר הדתות אינן קובעות למאמיניהן היכן לגור, אולם היהדות ניתנת לקיום מלא ואמיתי רק בארץ ישראל, ואחת הסיבות המרכזיות לכך, אם לא העיקרית שבהן, היא שה' רצה להבדילנו משאר האומות והנהגותיהם. זוהי מהות הקדושה היהודית – להיות נבדלים מהגויים ותועבותיהם.

האם כל היהודים שמחים בברכה זו? לדאבוננו, עקב עיוות המושגים שנגרם בעקבות הגלות, הרי שגם ברכה זו אינה מובנת לרבים, ויש הרואים בה כקללה, חלילה. כך היה פעם ראש ממשלה, אשר במסגרת נאום אותו נשא בעת חתימת "הסכם השלום" עם ירדן, קרא בפאתוס – "לא עוד עם לבדד ישכון, כקללת הנביא הרשע". אותו ראש ממשלה הבין היטב, כי "עם לבדד ישכון" סותר את כל הלך המחשבה של מי ששואף להתערות בעמים ולנהוג כמותם.

מושגים כמו "עם נבחר", "ממלכת כהנים" ו"גוי קדוש" נשמעים בעיני רבים כיום כגזעניים ופרימיטיביים. אותם אנשים חייבים לראות את דברי בלעם כ"קללה". הפסוק המפורש לא מבלבל אותם, כי ממילא אינם מאמינים בו.

משומרי המצוות הייתי מצפה שיבינו
אולם ישנם כאלו, אשר ניתן היה לצפות מהם ליותר הבנה. אני מתכוון בדברי ליהודים שומרי מצוות, בעלי כיפות מכל הצבעים, אשר מצהירים על אמונתם בתורה, ועם זאת מדגישים ללא הרף את חשיבות היחסים עם ארה"ב.

שמענו את הח"כים גפני ובנט, אשר בוודאי יאמרו שחשוב להם שעם ישראל יהיה נבדל מהאומות, מתרפסים בפני הפריץ האמריקאי בצורה מבחילה. מתי יבינו הללו, שהבדידות התרבותית והבדידות המדינית תלויות האחת בשניה? מתי יבינו, שכאשר אומרים שאנחנו תלויים בארה"ב, הדבר מביא את הנער לשאול – אם כן, במה ה' חזק מאובמה? ומדוע שנשמור על זהותנו כיהודים אם בעולם הממשי אין כל משמעות לאלוקי ישראל?

גם מחלק מהרבנים ומראשי הקהל אנחנו שומעים מדי פעם על חשיבות היחסים עם ארה"ב, ושאסור לגרום לקרע וכו'. מסתבר שגם הם לא עיינו בפרשה כנדרש.

בסוף הפרשה אנחנו מוצאים את פנחס בן-אלעזר מיישם למעשה את הלקח של ברכת "הן עם לבדד ישכן". עם ישראל נבחר לעמוד לבדו לפני ה', ועל-כן אסור שיתערב בעמים אחרים. פנחס רואה את שמו של הקב"ה מחולל לעיני כל, כאשר התערובת והעבודה הזרה משמשים יחדיו על-מנת לפרוק עול. פנחס מבין, שלא די בהיבדלות תרבותית, צריך גם היבדלות מעשית, בשטח.

הוא נוטל רומח בידו הורג את היהודי והגויה, מציל את ישראל מהמגפה, ומראה לעולם כולו, שאכן, זכינו לברכה גדולה – "הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!