ישראל ולאה נויברגר מציגים: 30 שנה של שליחות

"זה מפחיד".

אני? אדם בן שלושים ואחת עומד לעבור ברית, שכרגיל עושים לתינוק בן שמונה ימים.
השתגעתי? כן, אני יודע, אברהם אבינו עבר ברית מילה בגיל תשעים ותשע, אבל הוא היה אברהם, ואני, מי אני? בסך הכל רוי נויברגר. מה שאברהם אבינו עשה היה מעשה גבורה של ממש. אני שוכב על הספה הישנה ליד החלון, כולם, פרט למוהל ולזיידע יוצאים מהחדר. זיידע מגיש לי עיתון.

"הנה ישראל, תקרא בעיתון, תסיח את דעתך מן הברית, באמת, זה לא יכאב, אבל אני יודע שאתה קצת מתוח".

וכך, אני קורא בעיתון "דיילי ניוז" ומיד אחר כך הברית שלי.

אתם יכולים לנחש לבד: אינני קולט מילה אחת ממה שאני קורא. כן, זה רעיון נחמד, מאד מתחשב אבל זה פשוט לא עובד.

המחשבות שלי נסערות מדי, כאשר אתה בן שמונה ימים, אינך יודע ואינך מבין מה קורה, ההורים שלך מכניסים אותך בברית, זה כואב, אבל אתה תינוק זה קורה, ועובר.

אבל אני? אני בן שלושים ואחת, וכן אני מתוח, בהחלט!"

את המונולוג הזה כתב ישראל נויברגר, לפני ארבעים שנה. לפני ארבעים שנה כולם קראו לו, רוי.

"אז מה את אומרת לאה (לינדה)?" ישראל שואל בחיוך רחב.

"כן, אולי נספר לה על הביקור במקסיקו?" וכבר היא שולפת אלבום מתויק ומאורגן מהתיק שלה.
אני יושבת מולם, מול הזוג נויברגר, אי אפשר לנחש שרק לפני שבוע בני משפחתו חגגו לו יום הולדת שבעים.

הם נשואים קרוב לחמישים שנה! ויחד מסתובבים בעולם הגדול, מחפשים נשמות תועות להחזיר לצור מחשבתם, בדיוק כפי שהם חזרו בתשובה לאחר שהיו הורים לילדים.
עיניו בורקות באושר ושמחה כשהוא מספר על התהליך שעברו יחד. והיא מצידה מחזירה לו באותה מידה.

"סיפור התשובה שלנו ייחודי, כי חזרנו בתשובה ממקום שהיה בו הכל, באנו ממשפחות עשירות, החיים שלנו היו חיי שלווה ומותרות".

הסיפור שלהם מתחיל דווקא במקום בו העושר והשלווה שכנו.

ישראל שנקרא בפי כולם רוי נויברגר, ואשתו לינדה, גדלו באמריקה, "כילדי תפנוקים", הם מעידים.

"הלכנו לבתי הספר הכי טובים וגדלנו במשפחות עשירות מאד", רוי מחייך, ולינדה מהנהנת בראשה.
"הייתי בחור מרופד, ילד תפנוקים", הוא מספר ונזכר כיצד ניסה למלא את חייו בתוכן.
"הייתי מציל בבריכה, בקמפ מיוחד עבור ילדים ממשפחות מצוקה, מ"לוארד אייסט סייד" של מנהטן, הם נשלחו למספר שבועות של נופש והנאה בהרים, אנחנו - "ילדי השמנת" ממשפחות עשירים, התנדבנו לעבוד במחנה, מתוך רצון להרגיש טוב עם עצמנו, אולי בכך גם להשתיק את ייסורי המצפון שהיו לנו על היותנו עשירים", ישראל מחייך.

"כמובן, שלא היה לנו רצון לרגע לוותר על סגנון החיים שהיינו רגילים אליו, אבל במשך הקיץ עשינו את חלקנו למען הילדים המסכנים שזכו לחופשה".

המסלול הרגיל של בחור אמריקאי אמיד הוביל אותו אל הקולג'. שם גם למדה אשתו לימים, לאה.
לינדה וישראל נישאו.

"אני זוכר כי בחתונה אחד מקרובי המשפחה ציין שנישאתי לבחורה יהודייה, ואנחנו שומרים על הגחלת היהודית. ההורים שלי שלחו לעברו מבט מצמית, מבחינתם יהודי זה עלבון, אנחנו כאחד העמים". במבט לאחור - השנאה לכל מה שסימל יהודי ליווה אותו מאז הוא זוכר כילד.
את השנה הראשונה לאחר נישואיהם בזבזו בנסיעות ברחבי העולם, טיולים ושהייה במלונות, טרם המשיכו בלימודיהם.

"בקיץ השני לנישואינו קיבלנו עבודה כשומרים באחד מהגנים הלאומיים באורגון. מהיפים ביותר בעולם, גן עדן אמיתי, ביתנו שכן מעל פני הים, הנוף היה מדהים ביופיו. בהמשך עברנו ללמוד באוקספורד, ונשמתו של רוי בקשה מנוחה", מצטרפת לאה אשתו לשיחה.
ישראל, אז רוי, נזכר באותם שנים, למרות העושר, למרות המותרות, נשמתו לא ידעה מנוח.
"אין לי מושג איך לינדה הצליחה לחיות איתי באותן שנים. הייתי חסר מנוחה, טרוד ועמוס בחרדות, חיפשתי תשובה לקיומי, למדתי נצרות ובודהיזם ולא מצאתי מרגוע לנפש.

תחושת ריקנות אפפה אותי, וחיפשתי בלי הפסקה. בזבזתי שעות שיחה עם כומר, ובודהיסט, וקראתי אינספור ספרים בנושאי דת. לרגע אגב, לא עלה בדעתי ללמוד או לקרוא על היהדות. הם בכלל לא היו סימן במפת החיים שלנו.

סוזן, כיום שרה, בתנו הבכורה נולדה. והיא היתה אמורה לגדול כאזרחית כל העולם.
כשמלאו לסוזן שנתיים, הם עברו לעיירה קטנה בשם קוורנביל, שם רוי קנה עיתון ובית דפוס קטן, הכל מתוך רצון להצדיק את קיומו.

"השקעתי את כל כולי בעיתון שקניתי, הרגשתי שהנה ההזדמנות שלי לשנות את העולם, להעביר מסרים, במשך תקופה חשתי את השלווה אותה חיפשתי". ישראל נזכר באותם ימים בהם הדד ליין, והלחץ של הוצאת עיתון השכיחו ממנו את טרדות החיפוש אחר מטרה רוחנית בעולם הזה. מעבר לנוחות ולכסף.

השינוי הגדול אירע, כשארתור למברט, יהודי חכם ומבריק ששלט על מספר עיתונים בניו יורק, הזמין אותם לביקור.

"מאד התרגשתי מההזמנה", משחזר ישראל, ועיניה של לאה בורקות. היא זוכרת את הביקור כאילו אירע אתמול, היא הייתה שם.

"נסענו אליו לפגישה עסקית שכללה גם ארוחת צהריים, והנה הגיעה שעת החדשות. הוא ביקש מאתנו רשות ופתח את הרדיו.

"במצב של ישראל עכשיו אין מצב שאני מפספס את מהדורת החדשות", ספק התנצל ספק קבע עובדה.
"ברדיו דיברו בעיקר על מלחמת יום הכיפורים שהתרחשה, ועל הנסים שאירעו שם, והנה מול עינינו, ארתור למברט פרץ בבכי, הדמעות זלגו על לחייו כשהוא לא הפסיק לדבר ולספר על הנס הגדול שפקד את העם היהודי, "רק אתמול חשבנו שישראל מחוסלת, אתם קולטים? זה לא יאומן, חשבנו שישראל מחוסלת ותראו אנחנו חוזים בפסוק ובהבטחה: "נצח ישראל לא ישקר" , הוא בכה ובכה, ושם לב שאנחנו, רוי ולינדה כלל לא מגיבים. הוא שלח לעברי מבט כועס, ואמר:
"אתה יהודי בכלל, איזה לב יש לך? איך אתה אדיש, אתה יהודי בכלל???"

לראשונה בחייו הבי רוי שהוא יהודי. מול הדמעות והתגובה הסוערת של ארתור למברט, הוא הבין שיהודי זה עולם, זה מושג, וישראל היא לא סתם ארץ.

רגע, אולי זו החוליה החסרה?

"ופתאום הלב שלי התחיל לדפוק בפראות, התחלתי להזיע, כאילו מסך נפער מולי. חזרנו הבית, וכל הדרך שתקנו. משהו עמד באוויר, משהו מפחיד - ויחד עם זאת מרגש, מאוד".
ישראל נזכר ביום המחרת.

"סוזן, בתנו הבכורה בת החמש, הייתה אמורה להתחיל שבוע לאחר מכן את לימודיה בבית ספר קתולי, זה היה ברור מאליו, בחרנו את בית הספר הטוב ביותר, אבל היא לא התחילה, כי למחרת הם הגיעו לבית הכנסת לשיעור של הרבנית יונגרייז".

הנה אני, הספקתי לחקור את הבודהיזם, דת ההינדו והנצרות הקתולית, יצאתי לטיולים רגליים בחיק הטבע ושקעתי בעסקנות חברתית – הכל במאמצים למצוא את "זה". הנה אני נשוי לאישה מוצלחת ונדיבת לב, נולדו לנו שתי בנות מתוקות, אנחנו מתגוררים בעיירה שקטה, טובלת בירק בעמק ההדסון. ניהלתי שבועון מקומי בבעלותי, החיים נראו מלאים, ובכל זאת תוך תוכי חשתי ריקנות ואומללות.

רק חזרנו, וחבר הזמין אותנו לבית הכנסת שהיה בקרבת מקום, לשמוע הרצאה מפיה של הרבנית אסתר יונגרייז, אשת רב שהוכרת בפי רבים כ"תשובתו של העם היהודי לבילי גראהם שהיה באותם ימים מסית נוצרו ידוע. נולדתי יהודי, אך מעולם לא דרכה כף רגלי בתוך בית כנסת, החלטנו ללכת לשמוע את הדרשה שלה. והנה בעודנו מקשיבים, חשתי שהדברים חודרים היישר לתוך לבי, לפתע, ידענו שנינו אשתי ואני מה חסר לנו בחיים.

ואז התחילה תקופה חדשה בחייהם.

"התחלנו להשתתף בשיעורים, ויחד אימצנו אל לבנו בהתלהבות את חמשת חומשי התורה על מפרשיהם, תוך חודשים ספורים, שינינו את כל אורחות חיינו, מכרתי את העסק שלי ועברנו להתגורר בשכונה בעלת אופי יהודי מובהק, רשמנו את בנותינו לבית ספר יהודי דתי, גם את שמותינו החלפנו, לינדה הפכה ללאה, ואני רוי, הפכתי לישראל".

שינוי דרמטי חל בחיינו. באמריקה, איש לא יכול היה למנוע מאתנו לשוב לדרכי אבותינו.
חודשיים לאחר שהחלו את דרכם בחזרה בתשובה, הפתיעה אותם הרבנית יונגרייז.

"אני רוצה שתארחו השבת בחור שהוא בתחילת דרכו בתשובה". אמרה להם.

"איך אארח חוזר בתשובה אם אני בעצמי בתחילת דרכי בתשובה", ענו לה.

"אתם תצליחו", אמרה להם ובשנה שלאחר מכן ביתם הפך לבית פתוח לנשמות תועות.

"אחד הסיפורים היפים ביותר, הם נזכרים, כשאירחו בחור חוזר בתשובה, ושבוע לאחר מכן בחורה שחזרה בתשובה, הם החליטו לשדך ביניהם, והשידוך הצליח".

סיפור חזרתם בתשובה המלא מופיע בספרו שהפך לרב מכר בעולם - ממנהטן אל הר סיני...

"במשך שנה אני כתבתי ולינדה ערכה", הוא מספר.
"נכון, הוא כתב מחמש בבוקר ועד תשע , ואז היה מעביר לי את החומר, אותו ערכתי בדקדקנות".
"והכי שמחתי כשלינדה החזירה לי את החומר עם סמיילי, אז ידעתי שבאותו היום כתבתי טוב, לפעמים היו הרבה הערות".

והם שוב צוחקים ביחד...

לאחר שסיימו את תהליך חזרתם בתשובה. וביקרו גם בישראל, התחזקו, וחיזקו, כיום הם הורים לחמישה ילדים, מאושרים בנכדים שלהם, ולאחרונה נולדה להם נינה. כל הילדים והנכדים ברוך ה' הקימו בתים של תורה.

והנה הגיעה משימתם החשובה ביותר, הם נוסעים כל השנה ברחבי העולם, ומרצים.
"העברנו מאות הרצאות", הם מעידים.

"אנחנו מגיעים לאוניברסיטאות, לקולג'ים, לכל מקום בו נמצאים יהודים מתבוללים, ושם אנחנו מרצים ביחד, לאחר ההרצאה אנחנו נשארים והם ניגשים אלינו, ורבים מהם המשיכו לאחר מכן, יצרו אתנו קשר, והיום אנחנו מקבלים דרישות שלום מעשרות בתים של זוגות שחזרו בתשובה דרכינו.

והדבר הכי מעניין, לאה, גם היא בשנות השבעים לחייה, אישה מרשימה ומטופחת שמשדרת אצילות מיוחדת, מחייכת ומספרת על הסטודנטים היהודים שרחוקים מהדת ומגיעים לשמוע את ההרצאות שלהם.
"יותר משהם מתעניינים בסיפור החזרה בתשובה שלנו, הם מתעניינים בעובדה שאנחנו מרצים כזוג".
לפני שלושים שנה הם חזרו בתשובה, ומאז הם גם עובדים יחד.
סדר יומם מתחיל ביחד ומסתיים ביחד. הוא הוציא לאור ארבעה ספרים ועובד על אחד נוסף. ליתר דיוק הם עובדים ביחד על ספר נוסף.

"קמתם בבוקר, הוא כתב בחדר אחד, את ערכת את החומר בחדר השני, אתם יוצאים לפגישות ביחד, מרצים ביחד.

מה קורה בסוף יום עבודה כשחוזרים הביתה? אני מפנה לזוג "הצעיר" את השאלה.
"אנחנו ניגשים לאכול ארוחת ערב יחד...".
הם צוחקים.

וברצינות...

"איך מרצים ביחד?" אני מנסה להבין את סדר הדברים.
"בנינו תוכנית עבודה", מסבירה לינדה.
"כשאנחנו מגיעים להרצאה, רוי מתחיל לדבר, הוא מגיע לקטע מסוים, ואז המיקרופון עובר אלי, ואני ממשיכה את ההרצאה. בסוף ההרצאה מפנים אלינו שאלות מהקהל, ואנחנו עונים איש בתורו.
הסוד לדבריהם הוא לכבד אחד את השני, כשעולה ויכוח לנשום עמוק, לשבת ולדבר כעבור חצי שעה כשנרגעים ולהגיע לעמק השווה.

"זכינו ויש לנו אפשרות לעבוד ביחד, לא לכל אחד יש את האופציה, ישנם זוגות שבאים מתחומים שונים. באופן אישי לא יכולתי לאחל לעצמי דבר טוב יותר, והלוואי ונזכה לעוד שנים ארוכות של עבודה משותפת. שנזכה להגיע לעוד ועוד נשמות תועות בעולם הזה.



בזמן הרצאה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!